לא היה לי צורך לקרוא את הטור שפרסם רענן שקד ביום שישי האחרון ב"ידיעות אחרונות" כדי לדעת מה כתוב בו, הספיקה לי הכותרת – "החיים הסודיים של אשתי" – והאיור משובב הנפש של הגבר ההיסטרי כדי להבין שאשתו נסעה לחו"ל. כבר קראנו עשרות טורים כאלה: יורם טהרלב כתב כזה, רשף לוי כתב כזה, ניר כץ עשה את זה בבלייזר, ויש עוד.

• האם המהפכה הפמיניסטית נתקלה בקיר ורוד עם נצנצים?
• אבות ובנות/ עוזי וייל
• בתי ספר ברחבי הארץ מאמצים תכנית יהדות שמונעת על ידי כסף

מכולם עולה אותו מסר – מסתבר שגברים יכולים לנהל את העולם, להחליט להוריד פצצת אטום, להסגביר לנשים איך לחנות רכב בחניה של הבית שלהן (שהן עושות בעיניים עצומות), ואיך באופן כללי לעשות הכול יותר טוב, אבל כשזה מגיע ללטפל בשני ילדים, ולא סתם ילדים – הילדים שלך (!) – זה כבר משהו שדורש אקסל שאישה מארגנת. זה כבר יותר מדי. זה קשה. ונורא מצחיק, מסתבר.

שקד נדהם לגלות שצריך להסיע את הילד שלו לחוג, שבשבועות צריך להביא טנא לבית הספר, ושהבת שלו אוהבת את אלזה. הוא פשוט נדהם לגלות שכשהילד שלו הולך ליום הולדת של ילד אחר, צריך להביא מתנה, והוא ממש נדהם לגלות שיש מישהי שדואגת לכל הדברים האלה ביומיום, ושהמישהי הזו היא אשתו הצדיקה והמהממת (לא מכירה אותה, מניחה שהיא באמת צדיקה ומהממת).

הסיבה שעף לי הסכך מעצבים כשקראתי את הטור הזה הייתה שזה לא מצחיק. כל הטורים מהזן הזה הם הומוריסטים, בסגנון חי חי חי שאנחנו לא מסוגלים לעשות סנדוויץ' בבוקר, וחה חה חה שצריך לפתוח מיילים שמגיעים מהמורה, וחחח כאלה אנחנו הגברים. אבל מאחורי זה מסתתרים כל הדברים שמשאירים נשים בבית בעמדה לא שוויונית ומדכאת, תרתי משמע.

דמיינו לעצמכם את הטוקבקים שאנשים היו כותבים, אם הייתה אמא שמעזה לכתוב כזה טור. אתם יכולים לדמיין לשנייה אישה כותבת בהומור, שאבי ילדיה הותיר לה טבלת אקסל כדי שהיא תהיה מסוגלת לטפל בשני ילדיה במשך ארבעה ימים? הטוקבקים היו שוחטים אותה על כך שהיא מזניחה, הזויה, מופרעת, צריכה טיפול, משוגעת, אשפוז וכמובן – היו קוראים להוציא את הילדים מחזקתה.

דימוי: חנה אלכסנדר

כי כמעט שאין תופעה כזו. אישה אמנם צריכה בג"צ כדי שירשו לה לנסות להתקבל לקורס טיס, וצריכה לשבת בכלא כדי שיתנו לה הזדמנות לרוץ מרתון, אבל לתקתק שני ילדים (פעולה לא מסובכת בכלל. מורטת עצבים לפעמים. דורשת פנקס ויומן, משעממת, מעצבנת לעיתים, אבל לא מסובכת)? זה הרי ברור שהיא יודעת לעשות. א' זה אבא? ממש. א' זה אמא.

הסיבה שבחיים לא נקרא טור כזה היא שאימהות שצריכות אקסל כדי לטפל בילדיהן אינן תופעה רווחת שניתן למצוא בטורים מצחיקי-הי-הי-הים חדשות לבקרים. כמובן שיש אמהות כאלה, אבל לא המון, ולא עוד אמא ועוד אמא. ואם זו הייתה תופעה רווחת, כבר היו מדברים עליה בכנסת ועושים כנסים ומחוקקים חוקים. זה לא היה נגמר בטוקבק דוגמת "אחי! איזה גבר, אני גם בדיוק ככה!"

ב-2009 כתב שקד טור בשם "לגדול בלי אבא" שכותרת המשנה שלו הייתה, "רק כשאתה גדל בלי אבא, אתה מסוגל להבין מה הבעיה האמיתית עם אימהות חד-הוריות". כשקראתי את הטור האחרון של שקד, מיד נזכרתי באותו טור מהעבר. היום מתברר ששקד עצמו הוא אב חצי-נעדר; האבות הלא מעורבים, שמעריצים את נשותיהם, נופלים לרגליהן כשהם מגלים שהחיים מלאים במשימות ומטלות קטנות, משעממות ומעצבנות שמישהי עושה עבורם.

לא רענן שקד ספציפית מקפיץ אותי, אני לא מכירה אותו או את משפחתו, אבל את תופעת רענן שקד אני מכירה ורואה כל הזמן: גברים עם ילדים, בעלי מעורבות כל כך מועטה בחיים של ילדיהם, עד שהם לא יודעים את השמות של החברים שלהם, לא יודעים שללכת עם מעדן של אלזה לבית ספר זה פאדיחה (עזבו שגם על זה יש לי מה להגיד…), ולא יודעים ש- כן, בכל שנה בשבועות עושים טנא. בכל שנה. בכל שנה מאז שהם נולדו. איפה הייתם בחג שבועות שעבר?!

להיות אבא מעורב זה לא רק ללמד את הילד לרכוב פעם אחת על אופניים. להיות אבא מעורב זה להכיר את שגרת היום שלו ולקחת בה חלק. להיות אבא מעורב זה לדעת איך קוראים לילדים מהכיתה. להיות אבא מעורב זה לדעת לקלוע צמות. ויש המון גברים כאלה. המון אבות כאלה. לא כולם נתקעו דור אחד אחורה. אני מכירה גברים כאלה ברמה האישית. אני גרה עם גבר כזה.

כל בני ובנות הדור שלי כמעט גדלו בלי אבא. אבא שלנו היה בעבודה. אבא שלנו פעמים רבות לא ידע בדיוק באיזו כיתה אנחנו. היה לנו אבא שהיה נוכח באופן מסוים ביותר, לא מעבר. מי שחינכה אותנו הייתה אמא. ומי שתמכה בנו הייתה אמא. ומי שהייתה שם בשבילנו הייתה אמא. ומי שהכירה אותנו, זו אמא. וזה לא היה כזה מוצלח, כי אם יש שני הורים, אז הנוכחות של שניהם חשובה.

אז עבר דור, ואנחנו מגלים שעדיין יש גברים כאלה. עדיין יש חי חי חי, אני לא מסוגל לטפל בילדים שלי, אשתי את מדהימה. לכל כותבי הטורים האלה – אתם מוכיחים שאין שום בעיה עם אימהות חד הוריות, ואפשר לגדול מצוין בלי אבא. אבל אולי פשוט במקום לכתוב שירים, למלא טורים במילים ולעוף על כמה שאם ילדכים מדהימה (היא פשוט עושה מה שצריך, תרגיעו), תתחילו להיות אבות מעורבים?