"האתיופים קופחו כמו כל השחורים במדינה שלנו – חרדים, ערבים ומזרחים. מספיק להסתיר. אני ואתם שחורים גאים. הגיע זמן שחור". דיס ג'אסט אין – מהפייסבוק של מירי רגב. ולא שלא נוגע ללב לראות את הניסיון ה-236 השנה להעמיק את הסכסוך בעם, אבל אולי הגיע הזמן לספר לה סוף סוף את האמת המרה: מירי, את לא שחורה. לא באמת.
רגב לא שחורה עוד הרבה לפני תפקיד השרה, לפני שהחליפה את שמה המזרחי לשם נישואים עברי וא-עדתי למהדרין, אולי אפילו מלפני התפקיד האולטרה-מיינסטרימי בלב נקודת הכבידה של החברה הישראלית: דוברת צה"ל. גם אם לא גדלה עם כפית של כסף בפה, לא קראה את צ'כוב בבית והיא אוהבת מוזיקה מזרחית (שלוש תכונות שאני מכירה כמה וכמה אשכנזים שחולקים איתה) – מירי רגב היא הרבה דברים, אבל לא שחורה.
ובכן, אם מירי רגב לא – מיהו שחור? התשובה פשוטה: כל מי שמתקשה להילחם על זכויותיו, אם בגלל מוצאו, שפתו, נכויות למיניהן, מראה שונה, חורים חריגים בהשכלה, מצב כלכלי או משפחתי דפוק מאוד או סתם לא מספיק קשרים ומרפקים. כל מי שאיכשהו נדחק לשוליים ואין מי שייתן לו גב. כל מי שנופל בין הכסאות ללא פתרון. מדינת ישראל מלאה שחורים: אתיופים ומרוקאים, רוסים ורומנים, ערבים ויהודים, קיבוצניקים ומתנחלים, קשישים מתל אביב, אמהות חד הוריות. ומבקשי מקלט. כן, יש מנהגים יותר שחורים מלקרוא לשחורי עור "סרטן".
כל מי שנמחץ ונרמס על ידי המערכת זכאי להכריז על עצמו כשחור, אבל קיפוח הוא משהו שחיים יום-יום. לא גל אופנתי שמנכסים אותו כחלק מאיזה וייב אתני מגניב של "יו חברים, גם לי יש ת'סוואגה". הנקודה היא שאפשר להילחם בקיפוח הזה. בדיוק לשם כך דרושים דווקא "לא שחורים", כמו מירי רגב, שיש בידם הכוח הממשי לשנות. וזה אכן זמן שחור, נכון. אבל אולי עדיין לא מאוחר לצאת ממנו.
