לכתוב על ציצים זה כמו לכתוב על חתונה, כמו לכתוב על שחיקת הדמוקרטיה, כמו לכתוב על ריאליטי, כמו לכתוב על שמעון פרס. אין כוח לעסוק בזה מרוב שזה בנאלי, מצד שני – זה המוקד של החיים שלנו כך שאי אפשר שלא לכתוב על זה.

השבוע ערכתי דיונים בלתי נסבלים עם אנשים על ציצים. אחרי שהבטחתי לעורכת טור עגלגל, רך, נעים, קפיצי ומנחם, מצאתי את עצמי נוברת בטקסטים על מרחבים של הנקה והחפצה ומביטה בתמונות של מדונה משנות ה-80. תשובות, אגב, אין. את הדיונים שלי העברתי לספירה נשית בניסיון לצמצם את הדיון למשהו סביר ותוך כדי זה להבין את מערכות היחסים שלנו עם הציצים שלנו – שחלק מאתנו קוראות להם שדיים ולכל אחת יש מערכת יחסים צפופה והדוקה איתם, לא חשוב מה הגדול שלהם או כמה היא לא סובלת שנוגעים לה בפיטמה.

כשחושבים ציצים חושבים גודל. יש גדולים. יש קטנים. גדולים – נחשבים. קטנים – פחות. זה כמובן גם פונקציה של תקופה. בשנות ה-90, תקופת משמר המפרץ והשדיים המקפצים של פמלה אנדרסון, מי שלא החזיקה דאבל D לא היה לה נכס. בשנות ה-20 של המאה ה-20 להיות עם ציצים פיציים היה סבבה לגמרי. אבל, יודעים מה? לא פיציים. כי להיות נטולת שדיים או עם שדיים קטנים ממש זה לאבד מקור כוח. זה להיות נטולת משאב. ובמידה מסוימת נטולת ערך. בלי כסף ביד.

את זה לימד אותנו הקפיטליזם: הכול משאב, הכול אפשר למכור, הכול אפשר לקנות וככל שיש יותר – זה יותר טוב. הרבה זה טוב. גדול זה טוב. ערימה זה טוב. זה בא עם ציצים ועם זין באותה מידה. זין גדול? זה טוב. למה? ככה. מי מתענגת מזה? יש כאלה שכן, כן? אבל יש גם רבות שלא מעניין להן את הקצה של הפות גודל איבר המין של הפרטנר, או שמעדיפות באופן ברור פין ממוצע כי תכלס, מי צריך יותר מזה…?

ציצים? אותו דבר. למה ציצים גדולים הם כאלה אטרקציה? מי אמר שזה 'יותר'? הרי משיחות עם נשים ברור שמי שיש לה שדיים גדולים לעיתים גם סובלת מהם. כאבי גב. חזיות שעולות כמו בית. נראות "פרובוקטיבית" מעצם מה שהטבע נתן, והתייחסויות בלתי נסבלות מהסביבה הגברית שעסוקה בציצים כאילו מדובר בתרופה לסרטן / טיסה לחלל / כרטיסים לסטאר-טרק בהקרנת בכורה. ובכל זאת הרי ברור לכולנו שמבחינה חברתית ציצים גדולים זה משהו להתייחסות. זו הסיבה שיש בשיאי גינס "האישה עם החזה הטבעי הגדול ביותר" (ראו תמונה), אבל אין שם את האישה עם החזה הטבעי הקטן ביותר.

ציצים הם עדיין נכס. הם נכס שלה והם נכס שלו. לה יש, זה אומר שלו יש. שלה גדולים והיא שלו? הוא גבר – הוא תפס גדולים. גבר נחשב יותר כשתלויה על זרועו אישה יפה, עם ציצים גדולים. למה? כי ציצים הם משאב. גם חלק מהנשים תיארו לי ציצים כמשאב. "אני אוהבת את כוחו של השד", אמרה לי מישהי השבוע. והסבירה שהעובדה שנשים, שמצבן עדין לא משהו בחברה, יכולות לתרגם את השדיים שלהן לכוח חברתי מניב, תנופתי, מערער גברים ושובר חומות בדרך להצלחה שלהן – זה מקור כוח בשבילה.

ציצים הם נכס ומקור כוח לחלק מהנשים, וזו כנראה הסיבה שהם צריכים מסגרת. כי עם כל הכבוד שיש לציצים, את לא יכולה להסתובב לך פה עם הנכס שלך ולגזור עליו קופונים. הו לא. מניקה בפומבי? את אשמה, מגעילה, לא בסדר, לכי להניק בשירותים. את חושפת אותם כמו כל גבר ממוצע בדרך לים? שרמוטה פרובוקטיבית "ביקשת את זה". בואו נוריד הילוך. את הולכת בלי חזייה…? רק בלי חזייה כן? לא בגאווה ועם מסר כמו במצעד השרמוטות, סתם בלי המחוך המכווץ. מעלה. מקטין. מעגל. כל אחת עם מטרת החזייה שלה – הו הו! את הולכת לחטוף בובה. מה זה?! מי הרשה לך ללכת עם הנכס בחוץ בלי לסגור אותו ולרסן אותו?! נראה לך שתוכלי לשוטט פה עם הציצים המערערים שלך בחוץ?! לכי תקני חזייה ב-550 שקל ותסגרי אותם טוב טוב. אבל לא יותר מדי טוב הא? אנחנו רוצים לראות.