הנחשול שמאיים להטביע את פרס ישראל

הוא כל כך צודק הביבי הזה. שוב צודק. "פרס ישראל חייב לייצג את כל חלקי העם. נשים וגברים. אשכנזים וספרדים. דתיים וחילוניים. יהודים ולא יהודים. ותיקים ועולים חדשים", כך כתב בחשבון הפייסבוק שלו. לא צודק? בטח שצודק. ואני רואה, תחילה בדמיוני ואחרי כך בפיד שלי, כמה ניאו-שמאלנים טובים שמתחילים להתעלף מהתרגשות מהשינוי הממשמש ובא. לא מדובר באנשים טיפשים. הם מבינים, יש להניח, שהוא לא עומד למנות לוועדות פרס ישראל את סמי מיכאל, סייד קשוע או צביה גרינפילד. אבל לפחות הוא ישים סוף לשליטת הסמולבן המגונה. לא עוד "חבר מביא חבר", מבטיח לנו נתניהו, אלא "נציגים אותנטיים של חלקים נרחבים אחרים בעם".

***

יש אצלנו שימוש יתר במונח "פשיזם". לא כל ימני הוא פשיסט. אפילו לא כל מי שתומך בכיבוש ובמעשי צה"ל בשטחים. אבל לפעמים מה שרואים זה מה שיש, ומה שרואים כאן זה קורס מבוא לפשיזם. נתניהו לא מעוניין בשום גיוון, לא בנציגים אותנטיים, לא בהרחבת המועדון. מה שהוא מחפש זה לחסל את אותן "אליטות ישנות". מה שהוא מחפש זה לתייג כל הוגה דעות שמסוגל להציב אלטרנטיבה תודעתית למסרים הלאומניים שלו, כאויב העם. הוא מבקש להלביש כל מי שיכול לאתגר את הקו הזה בכותונת פסים, ולשלח אותו לגלות תרבותית (בינתיים, תרבותית).

פשיזם הצומח בדמוקרטיה זקוק כמובן לתמיכה עממית רחבה. לשם כך הוא ידע תמיד לחבור אל המוחלשים בחברה. לאלה היו תמיד ס/יבות טובות באמת לנקום באליטות הישנות. מודרים ועשוקים, הם מצאו במנהיג שנלחם באותן אליטות הזדמנות להגיע לשוויון, אם לא על ידי ביטול מעמדות, לפחות על ידי פגיעה באינטלקטואלים המתנשאים. בסרט "הנחשול", שכל מי שהיה בארץ בימי שואה בשנות ה-80 צפה בו שוב ושוב, הנער הדחוי מתיכון בפאלו אלטו, קליפורניה ממחיש היטב כיצד המנגנון הזה עובד. תן כוח למודרים ולמדוכאים, ותמצא בן ברית נאמן למהפכה הפאשיסטית.

נתניהו מעוניין לקבוע תפיסה חדשה של "תרומה למדינה". תרומה לתפיסתו אינה נובעת מהפרט המוכשר, היוצר, החושב, המאתגר, המעורר. היא אינה תוצאה של הווייתו של אדם כזה ומקומו האישי בחברה. תרומה למדינה היא תוצאה של סגידה לראשיה, טיפוח הנרקיסיזם הקולקטיבי, תמיכה ברוח הקורבנית הכללית וליכוד העם מול אויביו.

***

פרס ישראל הוא אכן מוסד מאובן. הוא אכן ראוי לניעור. גם מבקר המדינה קבע זאת בדו"ח מטעמו בשנת 2010, במה שעזר להתניע שיח ציבורי בנושא וסימן אולי תחילתו של שינוי. נתניהו לא מעוניין בשינוי. הוא מעוניין להשליט בציבור קו תודעתי מיינסטרימי אחד ויחיד, מעין קפיטליזם סובייטי. מי שרואה בו שותף לקידום שינויים רצויים בחלוקת הפרס, מציע את עצמו כשותף למהלך הזה שבסופו יתקבל אולי גיוון עדתי, מגדרי, דתי, אבל אחידות מחשבתית, ובינוניות אינטלקטואלית שסכנותיהן גדולות בהרבה. על הגיוון צריך להיאבק, אבל לא יד ביד עם מי שרוצה לנצל את הרעיון הזה למטרות אחרות לגמרי.

פרס ישראל הפך השבוע לזירת קרב חשובה בין מי שמאמינים שיש חברה אזרחית שמנותקת או לפחות מופרדת מהאינטרסים של השלטון, ומי שמוכן לתת לשלטון לאחוז בכל ערוצי המחשבה, היצירה והשיח בחברה. זאת השאלה שלפיה צריכים להתייצב למאבק הזה או לברוח ממנו. סוגיית הפרס היא אולי מורכבת, אבל הסוגיה הפוליטית פשוטה מאוד, ורק היא צריכה לעמוד כרגע במוקד המאבק. מי שמאמין שחברה זקוקה לאליטה תרבותית עצמאית, גם אם מגוונת יותר מזו שמשתקפת מוועדות הפרס, חייב להתייצב מול נתניהו בצורה ברורה וחד-משמעית. חיוני לגוון את האליטות האלה, אבל דחוף יותר להצילן מחיסול פוליטי.