לפני שלוש שנים ג'יי מת. מת כמו שהוא חי, מהר ומפתיע. בן 68 במותו. זמן קצר לפני כן הוא ניגש לליז, בתו, ובתיאטרליות האופיינית לו ועם הבירה הנצחית ביד אמר לה "זאת הבירה האחרונה". הוא נפרד מכל החבר'ה בשדרות ירושלים ויצא למוסד גמילה. בכניסה למוסד המדריך דיבר עליו עם ליז ולא אתו, ובניגוד למה שהבטיחו להם התעקשו שם שלא יכניס את הגיטרה שהיתה תמיד חלק בלתי נפרד ממנו, וגם הודיעו לו שלא יהיו ביקורים.
שבוע אחר כך הוא כבר לא היה בין החיים. ליז היתה בדרך למגדת עתידות ביפו כדי שתגלה לה מה צופן לאביה העתיד ובדרך צלצלו אליה כדי לומר לה שלאביה נגמר הזמן. בהתחלה חשבו שזה היה פלילי, כי מצאו אותו בלי הדרכון האמריקאי שתמיד היה עליו, אבל בסוף גילו שהעורקים הסתומים כבר לא רצו להזרים דם ללב הגדול שלו.
שבועות לפני שהוא מת ראיינתי אותו למחקר שעשיתי על חסרי בית, והכריזמה שלו והדברים שאמר לי נשארו אתי זמן רב אחר כך. כמעט שנה אחרי מותו חבר שלח לי כתבה קטנה בפורטל יפו שמדווחת על חייו ומותו של האיש שידע הרבה סבל בחייו, אבל גם ביטא התנגדות לנורמות החברתיות וכמיהה עזה לחופש.
"אני אוהב את הרחובות כי שם אני חופשי", הוא אמר לי. "אני הרבה, הרבה, הרבה יותר חופשי שם מאשר אם הייתי כלוא באיזו דירה או בידיו של מישהו שהייתי צריך לשלם לו שכר קבוע, אתה יודע, כל חודש. ובסוף אתה לא עובד בשביל עצמך – אתה חי בשבילם, עובד בשבילם ואתה משלם להם, ובסוף הם מתייחסים אליך כאילו שאתה באמת העובד שלהם. חה. אני יוצא, ואני עובד, ואני חוזר ואני משלם להם. אז אמרתי: אני חושב שעדיף שאחיה כאן, בחוץ, ברחובות, ואולי לא יהיה לי הכל, ואני אשלם על זה מחיר פה ושם, אבל לפחות יהיה לי אותי, ואני אהיה שייך לעצמי".
הוריו של ג'יימס גונזלבס הגיעו לארצות הברית מהאי כף ורדה, שנמצא ליד סנגל, והוא נולד במסצ'וסטס ב-1942. אמו מתה משחפת כשהיה בן שלוש, אמו החורגת התעללה בו, כשהיה בן 15 הוא ברח מהבית ובגיל 17 התגייס לשרת בווייטנאם כצלם ושם נחשף לזוועות המלחמה. הוא סיפר שהיה מצלם ושר לחיילים, בידיעה שזה השיר האחרון שישמעו בחיים. ג'יי חזר מצולק מהמלחמה וחי אותה למעשה כל חייו. שנים רבות אחרי ווייטנאם הוא ישב ב"מייקס פלייס" בטיילת בתל אביב – הלך לשירותים וכשיצא כל החברים שלו היו שכובים מתים על הרצפה. "הוא היה פוסט-טראומטי שלא אובחן", אומרת ליז, "עם פלאשבקים וזעם. בתור ילדה אני זוכרת אותו צועק תמיד 'גוד מורנינג ווייטנאם'. הוא היה הכי נחמד אבל אז היה שותה ונכנס לדמות אחרת. היה לו לב טוב והוא היה הבן אדם הכי מתוק – עד שהיה שותה אלכוהול".
אחרי ווייטנאם הוא נסע להוליווד. חי שם עשר שנים, ניגן בפאבים ושיחק בכל מיני תפקידי משנה, כולל בסדרה "משימה בלתי אפשרית". בגיל 40 הוא טס לאמסטרדם, שם פגש ציירת ישראלית. הם התחתנו, עלו לארץ, גידלו שני ילדים וחיו ביפו. אבל ג'יי, האיש השמח ותאב החיים, היה אדם רדוף, שהאלכוהול היה משחרר אצלו את רוחות הרפאים מווייטנאם. אחרי שהתגרש, נשאר לגור בבית הגדול ביפו, אסף לשם בכפייתיות חפצים וחי כנווד בתוך ביתו. כשהפסיק לשלם מזונות הבנק עיקל את הבית והוא מצא את עצמו ברחוב.
"כן, אבל העולם הוא הבית שלי", אמר. "זה מה שאני אומר לכולם: העולם הוא ביתי. אלוהים הוא החבר הכי טוב שלי והעולם הוא ביתי. אולי אין לי מזרן נוח ומקלחת חמה כמו לאחרים, ואולי הארוחות שלי לא מסודרות, אבל העולם הוא הבית שלי. תסתכל על המקום המקסים הזה, זה כמו הסלון שלי; השמים נפלאים ואתה לומד לאהוב את כל מה שיש בהם".
אני זוכר את עצמי יושב עם ג'יי בשדרות ירושלים, רחוב שאותו הפך לביתו במשך שנים והוא כה מזוהה אתו בקרב אנשי יפו וחסרי הבית שלה. הוא אדם עם נוכחות, מדבר בקול בס ולא מפסיק להצחיק ולהיות שמח. ג'יי מספר לי על הסכנות שברחוב, על הקשיים והגעגוע לפעמים לחיים בבית, אבל כל הזמן מדגיש שהוא כבר לא ייתן אף פעם לאף אחד לשלוט בו, הוא כבר לא יהיה כלי "במשחק" של אדם אחר. ליז מספרת איך תמיד היה חשוב לו החופש שלו אחרי המלחמות וההתעללות שעבר בילדותו. לדעתה הוא השלה את עצמו שהוא חופשי, אבל למעשה היה כבול במשך עשרות שנים לעברו.
בארץ שיחק קצת בהצגות (גם עם מוני מושונוב שהתחבר אתו), אבל היה ידוע ברחוב בעיקר בזכות הגיטרה שלו וצחוקו המתגלגל. במשך שנים היה גר "מאחורי הבורקס", כשהוא שומר על החנות בלילה עבור הבעלים, היה לו חשוב להתגלח ולשמור על הכבוד העצמי שלו, לדבריו, גם במצבים הכי קשים.
הוא איבד את שיניו בחיים ברחוב אבל לא את היכולת לשיר וכל יום היה "יוצא לעבודה" ומנגן ושר בשדרות ירושלים לפרנסתו.
ג'יי גונזלבס תמיד דיבר על לחזור ולחיות בהוליווד ובסוף חייו להיקבר בטקס צבאי. אחרי מותו ליז אכן ניסתה להביא אותו לקבורה צבאית בארצות הברית אך נתקלה בקשיים. השגרירות האמריקאית דחתה את בקשתה לעזרה כספית והיא היתה צריכה להתחיל ולגייס כסף למטרה הזאת. היא וחברה פתחו עבורו דף פייסבוק והחלו לתלות מודעות עם תמונה שלו.
מה שקרה בשבועות אחר כך, לדבריה, היה לא פחות ממדהים. ליז קיבלה עשרות פניות מאנשים שונים ותוך חודש הצליחה לגייס 35 אלף שקלים. "שנים מאז מותו", היא מספרת, "אנשים, כמוך, עדיין פונים אלי עם סיפורים על אבי". קבוצת אוהדים מהפועל תל אביב עזרה לה לגייס את הכסף, הם סיפרו שלפני כל משחק בבלומפילד הם היו מגיעים "בשביל המזל" לשתות עם ג'יי ולהקשיב לשירים שלו. תוך חודש השיגה ליז את הסכום הנדרש והטיסה את גופתו של אביה לקבורה צבאית בניו יורק.
אז היי ג'יי בסוף חזרת הביתה אבל בתוך ארון, אה? אם היית בחיים בטח היית צוחק על זה. מי יודע, אולי עכשיו אתה באמת חופשי כמו שתמיד רצית.
בני משפחתו של גונזלבס סביב קברו. בית קברות צבאי בניו יורק