כשהתחלנו להגיע לישראל בשנת 2005 – אחרי הרדיפה בארצות המוצא שלנו והתעללות של הממשל המצרי בדרך– האמנו שסוף סוף מצאנו מקום שבו יהיה לנו שקט מפני רדיפה, התעללות ושנאה. ואכן, עד לשנת 2009 זכינו ליחס הולם מרוב אזרחי ישראל, בעיקר בדרום תל אביב.
במשך השנים היחס התחיל להתהפך,משום שחלק מנבחרי הציבור חשבו שזה לא משרת את האינטרסים האישיים שלהם. ב-2012אותם נבחרי הציבור התחילו במאבק ממוקד מאוד, שכל מטרתו היא שנאת האחר, ובעיקר האפריקאים שאינם יהודים. כתוצאה מכך, יצאו חלק מהאזרחים במחאות אלימות נגד כל מי שלא נראה כמוהם. הריסת מבנים, שריפת "מחסני ילדים" ושימוש בגז מדמיע. כל העבירות האלה מתועדות והמשטרה הייתה מודעת להן, אך העבריינים לא הועמדו לדין כי להם יש גב פוליטי חזק והאפריקאים הם בסך הכל ״מסתננים״, ופגיעה בהם לא מהווה עבירה.
עוד באותו נושא:
- המוות המהיר של ה"עוזב מרצון" לסודן
- גני מבקשי המקלט: הילדים שאין להם יום הולדת
- האנשים היחידים שחיים טוב באריתראה, הם המקורבים לממשל – כל השאר נמקים בכלא או עוברים עינויים
טעה מי שחשב, שלאמירות של מירי רגב, דני דנון, אלי ישי ומיכאל בן ארי אין משמעות והן בסה״כ בגדר חופש הביטוי המעוגן בחוקי יסוד של מדינת ישראל.
נמשיך לשלם מחיר–עד שכל אחד מאתנו ימצא את דרכו חוצה. הפגנת האריתראים ברמת גן, 21.6.16. צילום: דויד ירגאו
שנה וחצי אחרי שמירי רגב אמרה ש"המסתננים הם סרטן", תינוקת אריתראית בת שנה וחצי נדקרה, משום שהדוקר שונא אפריקאים. הוא לא הועמד לדין כי הוא פסול דין, ובינתיים למי אכפת מילדה ״מסתננת״ שהוריה ״מסתננים״. שנה אחריה, הותקף עוד מבקש מקלט מאריתריאה. התוקפים חתכו את ידיו, אך הדבר לא שווה התייחסות כי הוא בסה״כ אריתראי. אני לא מציין כאן את האירועים ״הקטנים״ של תקיפות והתעללות מדי יום. הלוואי והרשימה הייתה עוצרת שם! הלוואי ומשמעות האמירות של הפוליטיקאים המוזכרים הייתה עוצרת שם! זה ממשיך הלאה בין אם זה יציאה ״מרצון״ לבין פגיעות יותר קשות באלה שמעיזים שלא לעזוב והתוצאה היא ברורה- רצח או הריגה – לא משנה לי איך כל אחד קורא לזה.
ב-2013 הכרתי אדם בשם מוחמד אחמד. שיחקתי אתו קלפים. הוא אדם עדין, שקט וחייכן. פגשתי אותו שוב במתקן השהייה חולות ב-2014. היינו יחד באגף C3, שיחקנו קלפים. מאז שהשתחררתי ב-2015 לא יצא לי להיפגשאתו. לפני כ-חודש הוא ״החליט״ לעזוב ״מרצון״ לסודן. הגיע ביום שני ונרצח ביום שלישי ב-9:00 בבוקר, עוד לפני שראה את אמו ומשפחתו. מוחמד– כמו הפעוטה שנדקרה, וכמו האריתראי שחתכו את ידיו –הוא בסך הכל ״מסתנן״ סודני שאינו שווה התייחסות. גם ככה הוא לא אמור להיות כאן.
בסך הכל ״מסתנן״ סודני שאינו שווה התייחסות. מוחמד אחמד בנתב"ג
שבוע אחרי מוחמד, הותקף באביקר עלי אדהם-עבדו, המכונה ג'קי-שאן. פגשתי אותו ב-2014 במתקן חולות. ג'קי-שאן עבר עינויים והתעללות של המשטר הסודני ושל מליציות ג׳נג׳וויד בדארפור, שכתוצאה מהם הוא איבד כמה מאצבעותיו, ועל גופו נותרו סימנים. גם הוא, כמו כולנו, נאלץ לברוח כדי למצוא מקלט. ג'קי-שאן הותקף על ידי צעירים שסיפרו כי ראו אותו מטריד נערות. הוכה למוות. אין ספק שהטרדה מינית היא פשע שצריך להוקיע, אבל להכות אותו למוות? באמת? מה עם הפוליטיקאים, אנשי עסקים והמפקדים שהטרידו או תקפו מינית? גם להם מגיע עונש מוות, ללא משפט?
אבל ג'קי-שאן הוא לא מפה, אז למי אכפת? למה שהאמבולנס והמשטרה ישקיעו מאמץ בטיפול במישהו שמסרב טיפול? הוא במילא סודני. אין צורך להאשים אזרחים ברצח של מבקש מקלט אחד, הוא גם ככה לא היה צריך להיות כאן.
המקרים האלה לא יעצרו כאן, כי מירי רגב כבר אמרה את דברה ואלי ישי כבר הגשים את מטרותיו. אנחנו, מבקשי המקלט, נמשיך לשלם מחיר–עד שכל אחד מאתנו ימצא את דרכו חוצה.
