כל מי שהורה שלו מזדקן מתחיל לשאת בתוכו מין טיימר של פצצה מתקתקת על השתק. הספירה לאחור מתחילה לא רק לקראת "זה" – שלא נדע כן, שיהיה בריא עד 120 – אלא גם ל"זה" שלך. ואם מדברים על ה"זה" שלך אז אין בעיה להגיד את הזה המפורש, אתה לא פוחד מכלום. להיפך, ה"זה" הוא חלק מהחיים.

גם טיימר אתה מתחיל לשאת, וגם מין כעס ומרירות על העולם. איזה מין עולם זה שמוציא את נתיניו מהרחם, מעביר אותם תלאות, ובערוב חייהם – במקום פרס הצטיינות על סבלנות והתמדה – הוא הופך אותם לשק של קמטים מעוכים דומה לרחם ערירי?

ושוב אני הולכת סחור סחור, מפליאה בדימויים, במקום להגיד '"אמא כואב לי פה. פה, פה, איפה שהלב. אמא, כואב לי על אבא". "מה אבא, מה פתאום אבא בשעה כזאת? בכלל מה אבא עשה בשבילך, שכחת את כל מה שהוא עשה לך? אולי זה כאב בטן? אולי את מתרגשת מהמבחן מחר", אמא הייתה אומרת.

"אין לי מבחן אמא, אני כבר בת 42, אני לא לומדת".

"אה, נכון. אני מבולבלת. הגיל את יודעת. לא משנה, לכי לישון עכשיו, אני אשים לך תפילין מתחת לכרית, שיהיו לך חלומות טובים.  תשכחי מאבא. הוא נמצא עכשיו בבית אבות, אוכל, שותה, מקלחים אותו, דואגים לו, יותר טוב ממני וממך".

עכשיו הוא כבר לא אבא שלי

פה נפסקים כל ניסיונותיי לעשות מהטרגדיה שאנחנו חווים סיפור עם חמים, ולהתחמק מלהביא את הדברים המכוערים כמו שהם. אז אני עוצרת נשימה ומספרת.

יש לי אבא, כמו לכולם. וכמו אצל הרבה אנשים הוא לא היה בדיוק אב השנה, גם לא אב היום, גם לא אב השעה. הוא היה אבא די מחורבן, אפילו מחורבן מאוד. עשה דברים שלא ייעשו, אמר דברים שלא ייאמרו, זייף או גילה דברים שהפכו אצלי לטראומות. אבל הוא היה אבא שלי.

עכשיו הוא כבר לא אבא שלי. לא מאז שהוא עבר פעמיים שבץ מוחי והפסיק לבקש מהחיים שיקרו לו. הוא ממש כבר לא הוא. לא צלול, לא כל כך מבדיל בין אמת לבדיון.

הוא התגרש מאמי וגם קצת מאתנו, היה לו קשר יציב עם בת זוג אחרת. לבית האבות הוא הגיע אחר אירועי המוח. בבית האבות היוקרתי מכרו לו חיבוק ודאגה אין קץ עבור תמורה סמלית של 10,000 שקל לחודש. משהידלדלה קופתו עד לאובדן טוטאלי, והוא כבר לא יכול היה לשלם את הסכום המטורף הזה (לא כולל כביסות, כדורים), הועברה כל קצבת הביטוח לאומי שלו לרשות בית האבות. אבל מה עושים שחמלה עולה הרבה יותר מ-4,000 שקל? מה עושים? מתאכזרים.

אחי, שמבקר את אבי באופן קבוע ומטפל בכל צרכיו וכל הדרוש לו והוא גם מורשה חתימה בחשבונו, סיפר שמנהל בית האבות מתעמר בו כשהצ'קים שנתן ללא כיסוי חוזרים. "אתה לא רצוי פה", הוא מסנן לו, "לך כבר, צא".

אני לא רוצה לתאר יותר, כואב מדי. אבל אני יודעת שאני חייבת. אבא שלי היה הרבה שנים העונש שלנו. כל הבנים והבנות שקוראים את הדברים האלה, ושיש להם אב שהיה הכותל המערבי והיום הוא איננו או במצב של נוכח נפקד, וחושבים שקשה לעבור את ההתבוססות הזאת בזקנה – תדעו לכם שזה קשה פי אלף כשההורה שלך היא מישהו שייחלת למותו רוב חייך.

האשמה, ההחמצה, הרצון להרוג את מי שמעז לעשות לו ככה, בלי שום יכולת להוציא את זה לפועל, לא משאירים שום סיכוי להמשיך לנשום כרגיל.

"אתם לא רצויים פה"

אבות אכלו בוסר ולבבות בנים ינשרו בעצב.

כי מי שקהה לבבו אלה בתי האבות, שגובים סכומים מטורפים מזקנים וחסרי ישע שכל מה שהם רוצים זה יד. רק יד, לא את כל הגוף. רק יד שתלטף אותם לפני השינה, שתקרא להם סיפור שהם הגיבורים בו, והעיקר שהסוף יהיה סוף טוב.

אם לא העברתי את תחושת התסכול והכעס על עולם שממציא כל הזמן הזדמנויות לרשע לחגוג, אז רק תדמיינו את עצמכם בני 80, מושיטים יד לעגלת התה בבית אבות. ויד אחרת, ההיא שהתפללתם שתגיע ותלטף, היא פה. והיא מכה את ידכם המושטת, ואומרת לכם: "אתם לא רצויים פה".

אחרי 4 ימים שבהם אני מתכננת לשבת ולכתוב סוף סוף עשיתי את זה. אני יודעת שעכשיו יעבור עלי ליל שימורים שבו אני אחלום שאבא ואמא חוזרים, ושאנחנו הולכים בקיץ לים ובשעה 12 בדיוק יושבים סביב שולחן האוכל החגיגי ואוכלים את הספגטי הכי טעים בעולם. וגם לאבא וגם לי נשארים סימנים כתומים של שמן ופפריקה מסביב לפה.

ציור: מארי מייהיו