מערכת היחסים הכי עקבית ומשמעותית שיש לי, היתה לי ותהיה לי היא עם העישון.

אני קם בשביל לעשן. אני לא חושב שהיה יום אחד מאז הבר מצווה שלא עישנתי בו. אבל ביום שישי האחרון התעוררתי מחויך ולא רציתי סיגריה. יצאתי מהמיטה, הכנתי קפה, צחצחתי שיניים, שטפתי פנים, שתיתי את הקפה, גלגלתי אחת בחוסר חשק ושכחתי אותה במאפרה. עקומה דקה אפרפרה שברירית, הסתכלתי עליה ויצאתי מהבית לכיוון השוק.

בכל שישי אני בשוק, נותן לסוחרים להרוויח את יומם, נותן לעצמי להרגיש כמו נשיא מכהן או ראש ממשלה בפריימריז, מתחבר אל ההמון ולא פורש מהציבור, כמו בשאר ימות השבוע. אני קונה, ממלא שקיות ארוזות לתוך התיק, מחייך וכל הזמן בטוח שיש מצלמת רחף שמלווה אותי בזמן שאני קורץ ומחייך לסוחרים והקונים שבאים לקראתי מרוגשים, עייפים וצמאים למבט. הפעם הלכתי לאט, שפוף. משהו התייבש לי באף. לא הרחתי גויאבות באוויר, לא התרגשתי מבננה בשלה, לא ליטפתי קיווי פלומתי… נכנסתי לדהן אלוף התבלינים וכל החליטות שלו הריחו לי אותו הדבר ונראו לי דהויות. "דהן למה אתם לא אורזים?" שאלתי אותו, "אין ריח, אין ארומה, מה נהיה?" הוא הסביר לי על תחלופה מאסיבית ועל זה שגם בטבע אין מסביב למרווה או לנענע ניילון. ״זה פלסטיק״, הרגשתי מרומה ויצאתי מהשוק אל הסנדלר לאסוף את השרוכים שהזמנתי אצלו.

שרוכים מעור למגפיים. אני נכנס אליו והוא יושב ומתקן סוליה של מישהי, מחבר עקב שנשבר, מורח בקמצנות מפחידה דבק צהוב זרחני. הוא לא מדבר כשהוא עובד ואני מחכה לשרוכים, אני מתיישב על שרפרף ומגלגל לעצמי עוד אחת, זה לא עובד. הסיגריה נפתחת לי ביד, נתתי לֵק בצד היבש בלי הפס של הדבק, אני מכין עוד אחת והיא שורטת לי את הגרון והעשן יבש וחריף לרגע. אני מפיל הכל על הסנדלרייה- ריח של משחות נעליים עומד שם באוויר אבל מיד שולל את הדיאגנוזה המביכה שמזכירה לי לילות בסטודיו כשכל הפרצוף שלי מרוח בצבע, הידיים בטרפנטין והפה מלא בעשן סמיך ומתוק.

אני ממהר הביתה, מניח לשרוכים, עולה על האופניים ומפדל בבהילות כשדפיקות לב מואצות ומתגברות מאותתות לי על התקף חרדה. הגוף שלי חלש, אני עייף. ישנתי אתמול יותר מכל הלילות של השבוע ביחד. אחרי מקלחת חמה הכל יהיה רגוע. חשבתי לעצמי, אני לא הולך לארוחה. אמא שלי תתבאס, היא כבר מיום ראשון שואלת אותי מה לבשל וכל מה שבא לי זה להתכווץ לתנוחה עוברית מערסלת.

החום הנורא שהאדים לי את הפרצוף כמו גחל מתפורר של נרגילה עובר מטאמורפוזה לצמרמורת שמדגישה לי את כל זיפי הפנים. הרעידות מתגברות אל הידיים, אני מתקשר לאמא שלי ומודיע שזה מתחיל. "תשתה תה, תאכל, תנוח". "אין לי אוכל!" אני צועק עצבני ומנתק את הטלפון, כשאני מתחרט ומתקשר בחזרה המנוי שלה אינו זמין.

גם המיטה לא מושיעה אותי: אני מתכסה והרעד מתגבר וברגע אחד נעשה לי שוב חם מכפות הרגליים המזיעות אל החלציים ושוב אל המוח שמנקז מתוכו אדים רעילים שמייבשים לי את הנחיריים שבהמשך הימים אף יאדימו וייסדקו כאדמת הנגב השחונה. "אני חולה". אני מצהיר ומתעטף בשמיכה, אני מחלק את הירושה שלי – מוריש את החובות, את בדי הקנבס הריקים. הלילה לא מגיע ואני מתמלא רחמים, זועק לאל שאינו. למגע יד אשה שעזבה, לאמא, לחריימה שלה החם המהביל שישרוף את החיידקים הרעים בזכות אל-קאזאי הטוב.

הבוקר מגיע ואני מתעורר חיוור, חולה יותר אחרי חצי בקבוק אופטלגין נוזלי וכדורים משככים ונגד שפעת בארבעה צבעים. אני מוכה ומסמס לעבודה שלא אגיע בראשון, הטלפון מצלצל וחברים שנזעקו לזעקות הפייסבוק שלי המלאות רחמים עצמיים ותוגת מחלה מציעים את עצמם לעזרה, לחברה, לישועה. אני בוחר להישאר לבד ומדמיין שחיי סרט, סופני. מגרד לי בגרון וכל העולם מבלים את השבת הקיצית בים. אני משתין לבקבוק מים מינרליים וחוזה דיאליזה, אין לי כוחות להגיע לשירותים. אני לבד ורע לי.

בבוקר יום ראשון הכאבים פחתו, גופי מעלה ניחוח כימיקלי ואני מריח מעצמי אופטלגין, כדור הרגעה אחד שלקחתי, אקמול, זה לא ריח של בית מרקחת זה יותר בכיוון ריח של ליזול שנחנך לראשונה באפו של אסיר מורשע.

אני מגיע לקופת החולים, קבעתי תור על הבוקר, והנה אני כותב פוסט בפייסבוק, אני בטוח שאני בסרט. סרט ארוך שלא יסתיים לעולם: ״העורב שבכניסה לקופת החולים ואני לבושים אותו דבר, הוא מביט בי ואני מסתכל עליו ונראה שאנחנו מאותה קליקה או תפוצה, הוא לא מוציא קול, רק מביט בי במבט מרחם ומתעופף בחוסר ביטחון ואטיות ומתיישב על הענף הכי נמוך של העץ , כדי לא לגרום לי לקנא הוא מסתכל אחורה ומורה לי עם הראש להיכנס לקופה, הוא מוותר לי על התור שלו. אחרי הכל – משפחה״.

הרופא אומר לי שזאת שפעת ומשחרר אותי עם ארבעה גימלים מהעבודה, שולח אותי לבדיקות כלליות ומצווה עלי לאכול קצת יותר. ״שום, אתה לא אוהב שום?״ כשחזרתי הביתה בתיבת המייל חיכתה לי הצעה מסוכנת שחקנים. היא הזמינה אותי לאודישן הראשון בחיי , היא נשבעה לי שהתפקיד נתפר למידותי.

ישראל קבלה הוא אמן ואוצר