על בית הכשרת הישוב ברחוב הלל בירושלים התנוסס במשך שנים שלט לרוחב שליש-קומה ועליו לוגו אדום שהתריס בגאווה לכיוונו של כל מי שעבר ברחוב. "מעריב" היה כתוב על השלט ההוא, ומתחתיו היה כתוב "מערכת, מחלקת מודעות, זמן ירושלים".
כמה מטובי העיתונאים בישראל ישבו במשרדים האלה. דורות של כותרות יצאו משם, וכמובן, מהבניין ברחוב קרליבך בתל אביב. הבוקר עברתי בפיצוציה שליד הכניסה לבניין ההוא. את עיתון מעריב אי אפשר היה למצוא שם, או בקיוסקים אחרים במרכז הבירה. "מעריב לא חוצה את שער הגיא", הסביר לי אחד מבעלי החנויות. "כבר חודשים שהוא לא מגיע לדוכני המכירה".
כי ככה זה עובד: קודם מעלימים את המוצר, ואז אומרים שפשוט אין בו צורך. באחד הציוצים שהופיעו לי בפיד של טוויטר אתמול נכתב משהו כמו "מהציוצים על גורלם של עובדי מעריב גיליתי שמעריב עדיין קיים".
מעריב מצוי בדעיכה כבר שנים. העיתונאים עשו כל מה שיכלו, אבל הנהלות שהיו עסוקות בלמשוך כסף לכיס המנהלים במקום קוראים לעיתון (נמרודי, דנקנר – ומי לא) די הרגו את מה שהיה העיתון הנפוץ במדינה. ההנהלה הנוכחית, של המו"ל שלמה בן-צבי, אמרה שיהיה אחרת – כשמעריב עבר לידי הבעלים של "מקור ראשון" הוא הבטיח שיתוף פעולה מלא עם העובדים כדי להחזיר את העיתון לימי תפארתו. הוא חתם על הסכם קיבוצי עם אלה שנלחמו ברחובות על קיומו של מעריב, ונראה היה שכלי התקשורת שנאנס שוב ושוב בידי ההנהלות הגיע סוף סוף לידיו של בעלים שיתייחס אליו בכבוד המגיע לו.
אבל לא.
מתברר שגם בן-צבי רק רצה לעשות סיבוב על מעריב, ממש כמו נוחי דנקנר לפניו. מעריב נהפך למרמס. ההפצה שלו הופסקה, מנויים הפסיקו לקבל את העיתון הביתה והעובדים שהתריעו על המשמעויות באוזני ההנהלה לא הצליחו להבין למה לעזאזל זה קורה. בטח לבן-צבי יש מושג מה הוא עושה, הם חשבו לעצמם – אבל… מה הוא עושה באמת?
מעריב לא חוצה את שער הגיא. דוכן עיתונים ירושלמי
אתמול התבררה האמת המרה. בן צבי הגיש בקשה להקפאת הליכים נגד מעריב, מתוך כוונה לעשות שינויים יסודיים בעיתון: הוא ייקח אתו את המותג הוותיק, יזרים לתוכו תכנים ממקור ראשון שמצוי בבעלותו, ויפרק את החברה שבה מועסקים העיתונאים הוותיקים, הלוחמניים והמאוגדים.
הרי מי צריך אותם, את העיתונאים המתקרצצים האלה שממש מדברים על חופש עיתונות ותנאים סוציאליים וכל מיני דברים שהבן-צבים, הדנקנרים והנמרודים של העולם לא ממש מתעניינים בהם. למה לא לעשות "ויברח" ולזרוק אותם לרחוב?
אני חושב ללא הרף על עובדי מעריב שבאו לעבודה כדי לגלות שחצי שעה אחרי שהגיעו לדסק, ההנהלה שלהם רצה לבית המשפט כדי לבקש "הגנה" מפני החובה שלה לשלם להם משכורת. אני מנסה לדמיין לעצמי מה התחושה של עיתונאי למראה הנהלה שבמשך חודשים מעלימה את כלי התקשורת שאתה עובד בו, רק כדי שתוכל להיפטר מהעובדים – ממך ומחבריך – יותר בקלות, אף שבלעדיכם אפילו מעט הנשמה שנשארה בעיתון הזה תיעלם.
בעצם, אני מכיר את התחושה הזאת. עשו את זה גם לנו, בחדשות המקומיות, שנסגרו לפני חודשיים ומאז כולנו מובטלים.
אני לא יודע מה לומר לעובדי מעריב. הרי האינסטינקט אומר להגיד להם לקום ולהילחם בבן-צבי ממש כמו שנלחמו בדנקנר, כי הרי כל היעלמות של כלי תקשורת מהעולם שלנו פוגעת בדמוקרטיה. היא מרכזת עוד כוח בידי אותם מעטים שנשארים לעמוד, כל אחד מהם והאינטרסים הצרים שלו.
עם זאת, ואת זה אני זוכר היטב מהמאבק במקום העבודה שלי (זכרו לברכה) – העיתונאים של מעריב בטח אומרים לעצמם: "עזבו אותנו מזה, בחייכם. אין לנו כוח לעוד מלחמה. הפגנו, עשינו, לחמנו. תנו לנו את מה שמגיע לנו, ונלך". הם מסתכלים על העולם, לגמרי בצדק דרך הפריזמה הפרטית של הפרנסה שלהם. הם לא צריכים להיאבק למען הפלורליזם התקשורתי והדמוקרטיה.
זה התפקיד שלנו, של עמיתיהם בעיתונות, של האזרחים, של מי שהדמוקרטיה חשובה להם – להילחם על קיומו של מעריב ושל כל כלי תקשורת אחר. כן, גם של רשות השידור שכולם כל כך אוהבים לשנוא.
את מעריב לא מצאתי היום בירושלים. אני מקווה מאוד שאחרי שהעובדים יעברו גם את הגל העכור הזה, העיתון יחזור לימי התפארת הלא-ממש רחוקים שלו. כדי שזה יקרה – כולנו צריכים לעמוד לצדם.
הקליקו כאן לצפייה בגלריית הצילומים של אורי פינר מבית מעריב הנטוש בתל אביב
