אני ערן ואני תושב החצר האחורית של הגוף השנוא ביותר במדינה, המכונה גם "רשות השידור". כן, כן, אני יודע שמספרים לכם על הבזבוזים הרבים ברשות, על שכר גבוה, על שחיתות – כל זה אולי נכון, אבל לא אצלי בחצר האחורית.

אני אולי עיתונאי בכיר (יחסית) ומוערך (נניח). אולי שמעתם פעם, עורך חדשות החוץ של קול ישראל, עורך תוכניות, מגיש, כתב ועדיין שכרי ושכרם של רבים מחברי עומד על קצת יותר ממחצית מהשכר הממוצע ברשות השידור. שמעתם נכון. לא מתקרב אפילו לשכר הממוצע לעובד מקצועי ומנוסה. ולא רק אותי דפקו, כמעט את כל החברים שלי שמשתכרים שכר דומה.

כן חברים, קול ישראל הוא השריר הכי מאומן בממלכת רוממה, כמעט ללא אחוזי שומן. רובנו התחלנו את דרכנו במשכורות עלובות ובלתי-חוקיות שעומדות על מאות שקלים לחודש במשרה מלאה. עבדנו ועדיין אנחנו עובדים מסביב לשעון ממתקנים עלובים מטים לנפול, אולפנים עתירי מקקים, מגבלות טכניות דרקוניות והסכמי עבודה מביכים. ואת כל זה הסתרנו מכם. מה לעשות, התביישנו. אתם שמעתם רק ממלכתיות, אמינות, תרבות, אבל שום דבר על החצר האחורית.

כשכל עובדי המגזר הציבורי שילמו את המס המכונה "עידוד הצמיחה" – שילמנו. כשעובדי המדינה קיבלו תוספות שכר – נותרנו מחוץ לגדר. רוב השכר שלנו לא פנסיוני. קוראים לזה במונח השגוי "שעות נוספות". מטרת השעות היא אחת בלבד – לשלוח אותי הביתה בגיל זיקנה עם 3,000 שקלים. וגם את השעות האלה מקצצים לי לאחרונה משל היו פרס, וגם זה מאחורי הגב.

הנהלת הרדיו אמרה שצריך להדק את החגורה. אמרה, קיצצה לעובדי ההסכם הקיבוצי ברדיו, ותאמינו או לא, לא קיצצה לעצמה אפילו שקל אחד. אבל עזבו. את כל זה הייתי יכול לספוג לו יכולתי להתגאות במקום העבודה שלי. אלא שעכשיו אני כבר מתחיל להתבייש.

בשנתיים האחרונות נהפכה החצר האחורית שלי, שצימחה אינספור צמחי בר נדירים, למגרש גרוטאות ואשפה. כאילו היתה נאפולי בשביתה איטלקית, או אולי חוות-חיות אורווליאנית. למשל: בקול ישראל מודל 2014 יש עיתונאים מעולים שרק יכולים לחלום על מיקרופון, כל זה משום שהצליחו "להרגיז מישהו". עכשיו יצאנו למאבק, משום שבחצר הפראית שלנו התחילו לצמוח גרורות.

כשפוגעים לנו בשכר, אנחנו שותקים. כשנוגעים לנו ביושרה המקצועית אנחנו מבקשים יפה, בעברית צחה וחנונית – אנא חידלו! כשגם זה לא עוזר אנחנו שולפים קילשון ומגנים על החצר האחורית. שלא שייכת רק לנו אלא גם לכם – הציבור.

עד כמה שהדבר תלוי בנו, קול ישראל מירושלים לא יהיה קליפה ריקה של מה שהיה פעם שירות ציבורי מפואר, וזאת התחייבות! ובינתיים תנו לנו את כל מה שהסכמנו לספוג כשיושרה היתה ערך עליון: תנו לנו שכר שעות נוספות שנעלם, שלמו לנו תוספות שכר שכבר שנים מגיעות לנו, אפשרו לנו לקלוט כוח אדם איכותי.

היום יוצג דו"ח ועדת לנדס לציבור. עובדי קול ישראל מתבוננים ימינה ושמאלה, על שערוריות האגרה, על השחיתויות לכאורה, על ההטרדות המיניות, על ההתנכלויות והפוליטיזציה, מתביישים ורוצים להאמין שאפשר לעשות את זה אחרת. העיתונאים ברדיו מתבוננים בדו"ח לנדס בפחד מעורב בזיק של תקווה. פחד מפני פיטורים המוניים ברדיו (וגם של חברינו הטובים בטלוויזיה). אנו חוששים מפני הסכמי עבודה מחלישים עוד יותר ומפני בחירה בעיתונאי הצעיר, הזול והלא מנוסה. חוששים שרדיו רווחי וכלכלי יהפוך למרמס בשל המנגנון שהפך אותו בלתי נסבל בעיני הציבור.

ממך, רם לנדס, ומן החברים הנוספים בוועדה נצפה לשמוע שתעריכו את היש ולא תשפכו אותו עם המים העכורים של האין. נקווה שתעזרו לנו למנוע מגורמים זרים להפוך את החצר האחורית שלנו לחוות חיות ושתעיפו ממנה את הפוליטיקאים לכל הרוחות. יש לכם הזדמנות להציל את השידור הציבורי. אנא אל תהיו קברניו.

הכותב הוא עורך חדשות החוץ של קול ישראל, ויושב ראש ועד עיתונאי קול ישראל בתל אביב