מה שאכתוב בשורות הבאות יגרום לרבים מאוד להפטיר "אידיוט", או משהו כזה. אני כבר אומר לכם מראש – אני עומד לכתוב שאסור לבטל את האגרה, ושאסור לסגור את רשות השידור. כן-כן, אני באמת חושב שצריך לשלם כסף לטלוויזיה באגרה ישירה, ולרדיו דרך הטסט לאוטו.
אם הגעתם עד לפה, אפשר להתחיל.
הבעיה מספר אחת של רשות השידור, יספר לכם כל מי שעבד שם או עובד שם או איכשהו מכיר את הגוף הזה, היא שליטה מוחלטת של הפוליטיקאים בדרג המנהל. הממשלה היא זו שממנה אחוז ניכר מחברי ההנהלה; הממשלה ממנה את יושב ראש הרשות; ומן הסתם שר התקשורת – או ההמצאה המבריקה "השר הממונה על חוק רשות השידור", כדי שיהיה ג'וב לעוד ח"כ שצריך לצ'פר – הוא שמוסמך להכריע לגבי מינויים בכירים. ככה זה.
הפוליטיקאים (מכל המפלגות, אבל הליכוד הצטיין בכך) מינו הנהלות לפי מידת הקרבה הפוליטית של המנהל למפלגה, ולא על סמך כישורים. אם כבר, מנהלים מוכשרים הם ממש לא מה שהיו רוצים לראות בממשלה בתפקידי מפתח בערוץ 1 ובקול ישראל: הרי מנהלים מוכשרים ידחפו קדימה לעיתונות חוקרת יותר, חושפת יותר, נשכנית יותר, עיתונאית יותר – ולמה שממשלה (כל ממשלה, כאמור) תרצה בכך? הרי עדיף לשים מנהלים שידאגו לדחוף את דף המסרים של לשכת ראש הממשלה לשידור בפריים טיים ויסרסו כל מיני יוזמות חתרניות לתחקירים וחשיפות.
את התוצאה כולנו ראינו על המסך בשני העשורים האחרונים: מאז עלייתן של חדשות ערוץ 2 וחדשות 10, הציבור מצביע בשלט-רחוק ועוזב את "מבט". ברדיו, רשת ב' של קול ישראל הצליחה להישאר רלוונטית בעיקר בזכות מלחמה בלתי פוסקת של עובדיה בהנהלה (כולנו זוכרים היטב את הקרב על מניעת הדחתה משידור של העיתונאית קרן נויבך). עובדי הרדיו הוכיחו את עצמם כלוחמניים הרבה יותר מעמיתיהם בטלוויזיה.
ברור אם כן, וגם ועדת לנדס "לבחינת המתווה העתידי של השידור הציבורי בישראל" מתייחסת לכך, שניתוקה של רשות השידור מהפוליטיקאים היא תנאי יסודי להקמתו של שידור ציבורי ראוי. ברור גם שמה שכולם רוצים זה שידור ציבורי, לא שידור ממשלתי.
במסיבת העיתונאים שבה הוכרזו עיקרי המלצות ועדת לנדס, הודיע שר התקשורת גלעד ארדן שהחליט לבטל את האגרה החל מהשנה הבאה, וכי התקציב לרשות יגיע מהממשלה, ולא ממס ישיר שנגבה מהציבור. משמעות הכרזתו של ארדן היא אחת ויחידה: הפוליטיקאים לא מתכוונים להשפיע עוד על רשות השידור דרך אנשי שלומם בהנהלה – הם מתכוונים להשתלט על רשות השידור לחלוטין.
החדשות המקומיות, אלה שלנדס ניהל במשך שלוש שנים (מי שקורא את הטור הזה כבר יודע שגם אני עבדתי בחדשות המקומיות, תחת רם לנדס) היו תלויות בתקציב ממשרד האוצר. במשך שנים מימון החדשות האלה הגיע מדמי התמלוגים ששילמו תאגיד הלוויין ותאגיד הכבלים למדינה, שבתורה הפרישה חלק מהסכום לטובת החדשות לפריפריה.
המשמעות מבחינתי, כנציג העובדים, היתה שלקראת חודש דצמבר בכל שנה (החודש שבו היה פוקע תוקף החוק שאיפשר את מימון מקום העבודה שלי) הייתי מגיע לכנסת לסבב פגישות ותחנונים, וחנופה, והתרפסות עם ולפני חברי הכנסת הנכבדים כדי שאלה יתמכו בחוק שיאפשר לכלי התקשורת שבו עבדתי להמשיך ולהתקיים.
היינו נוסעים חברי ואני ועוברים דלת אחר דלת במסדרונות האגף החדש במשכן, ומבקשים כקבצנים העומדים בפתח על נפשן של החדשות המקומיות ועל פרנסתנו. מובן שהעניין לא נעלם מעינה של המערכת הפוליטית: להפך. לכן היינו מקפידים לראיין את הח"כים "הרלוונטיים" (חברי ועדת הכלכלה, למשל, או ראשי סיעות קואליציה בעלי השפעה), והגיעו הדברים לידי כך שהעוזרים הפרלמנטריים של חלק מאותם ח"כים היו מבקשים מאתנו לצלם כל מיני ארועי פוטו-אופ טיפשיים של אותם חברי כנסת, ולנו לא נותרה ברירה אלא להסכים – הרי לא תרצה שיו"ר ועדה שאמור להכריע בעניין שלך מחר יכעס היום, נכון? – אז צילמנו וגם שידרנו.
וכך עמדנו בעליבותנו, עיתונאים שהשילו מעצמם כל כלל אתיקה שמחייב מרחק מינימלי בין מסקר למסוקר, כאלה שמשכנעים את עצמם שההתרפסות בפני מקבלי ההחלטות שאנו גם מסקרים היא בבחינת רע הכרחי. האמנו שאנחנו מוותרים על עקרונות יסוד של המקצוע היום, כדי שנוכל להמשיך לעסוק במקצוע הזה גם מחר.
שלוש שנות התרפסות ותחנונים ומשיכת חוטים בלתי נראים והתחככות בלתי פוסקת בחברי הכנסת היו שלוש שנותי בוועד העובדים של החדשות המקומיות, והכל נבע מכך שהממשלה והכנסת היו בעלות סמכות ההכרעה הבלעדית בעניין מימון החדשות המקומיות.
ועכשיו רוצים לעשות את אותו הדבר גם לקול ישראל ולערוץ 1.
תחילה, אומרים במשרד התקשורת, ימומן השידור הציבורי ממכירתם של נכסי הנדל"ן שבבעלות רשות השידור. גם אם נקבל את הלא-מובן מאליו, ולפיו במשרד האוצר לא ילטשו עיניים ולא ישלחו ידיים לתקבולים ממכירתם של בנייני הרשות, ממה ימומן השידור אחר כך – כשהכסף הזה ייגמר? הרי מי ששולט על הכסף שולט בכל. אם הממשלה (באמצעות תקציב המדינה) תשלוט בגובה התקציב יבינו כל עובדי הרשות – ממש כמו שהבנו אנחנו בחדשות המקומיות – שכדאי מאוד להיות נחמדים לשרים ולח"כים, אחרת התקציב יקוצץ. אחרת השידור יצטמצם והעיתונאים יפוטרו. למה הדבר דומה? כשהבנות שלי בנות ארבע ושש רוצות ארטיק, הן יודעות שעדיף להן להתנהג יפה קודם. נכון, סביר להניח שאקנה להן את הארטיק – אבל לא לקנות אותו זו אחלה סנקציה.
המימון של הממשלה והמשך ההעסקה והזרמת המשכורות יהיו הארטיק של העיתונאים ברשות השידור. ברצותה הממשלה תממן, וברצותה לא תממן.
אסור לתת לזה לקרות. כשהמימון הממשלתי ייגמר כתוצאה מקיצוץ כזה או אחר, גם השידור הציבורי ייגמר (ממש כמו שקרה לחדשות המקומיות). ביטולה של האגרה היא הכלי שבאמצעותו יוודאו הפוליטיקאים שיש להם שליטה מלאה בשידור הציבורי שלנו – הם לא עושים טובה לציבור שיחסוך לעצמו כמה מאות שקלים בשנה: הם עושים רע לציבור שמפסיד את הסיכוי היחיד שלו לקבל חדשות שאינן חשודות בכך שהן מגיעות דרך הפילטר של בעלי ההון והטייקונים שעומדים מאחורי חברות החדשות בערוצים 2 ו-10. (ייתכן שרוב הציבור לא מודע לזהות בעלי המניות של "רשת", "קשת", ו"ישראל 10" אז פשוט חפשו בגוגל ותגלו – את רוב השמות אתם מכירים מסיפורי ההפרטות, התספורות ושאר הזוועות של השנים האחרונות)
ומלה אחרונה, אני חייב, לעמיתי בעיתונות: עיתונאים ששמחים על סגירתה הצפויה של רשות השידור ולא עומדים שכם אל שכם עם העיתונאים שעובדים בה – הם עיוורים. וכשיסגרו את מקום העבודה שלהם ועוד כלי תקשורת יידום לעד, כפי שקורה לרבים כל כך השנה – גם אותם עיוורים יבינו את זה.
תומר טרבס: ביטול האגרה לא יפגע בדמוקרטיה ובחופש העיתונאי של רשות השידור. הוא כן יפסיק שחיתות מתמשכת
