הפיכתו של פרס ישראל לאתר רשמי של הדרת נשים מעורר מחאה ותביעה לתיקון. דווקא משום שלא היה מתוכנן, חושף עיוות מגדרי זה בצורה בהירה את אופן פעולתם של מנגנוני הכוח הגלויים והסמויים בחברה הישראלית ואת האופן שבו הם מכוננים ומשמרים את אי-השוויון בצורותיו השונות. במובן זה, המאבק לצדק מגדרי, הוא חלק מן המאבק לצדק חברתי בכלל.
אלא שדווקא משום כך, יש לתת את הדעת לכך שעצם חלוקת הפרס היא אמצעי לנרמולו והעמקתו של אי-השוויון בישראל.
אהרון מסקין מקבל את פרס ישראל, 1960
- פרס ישראל הישנה: מועדון הגברים הלבנים מחלק כיבודים לעצמו
- שפנפנות ולימוזינה – מסיבה עם חתן פרס ישראל גיל שוויד
מעצם טיבו, פרס ישראל מכוון לשמר את היחסים ההיררכיים בחברה הישראלית. דבר זה בולט כאשר רוב מוחלט מבין הזוכים בו הם גברים, אך הוא ימשיך להיות מנגנון הדרה חברתי גם כאשר יותר נשים יזכו בפרס, שכן כמו הגברים, גם הנשים הזוכות תגענה בהכרח מבין החלקים היותר פריבילגים בחברה הישראלית.
לכן, כל עוד ממשיכים להעניק את פרס ישראל, חובה לתבוע שוויון מגדרי – ואחר – בחלוקתו. ואולם, הואיל והתביעה לשוויון מגדרי היא חלק מן המאבק לשוויון בכלל בחברה הישראלית, הרי שמי שמעוניין בשינוי חוקי המשחק המכוננים את יחסי הכוח הקיימים, צריך לתבוע את ביטולו של פרס ישראל.
שימור היסוד ההיררכי-פריבילגי – ובעיקר המעמדי – הוא מהותו של פרס ישראל. כשני שלישים מהפרסים ניתנים עבור הצטיינות בתחומי מחקר אקדמי, או שלוחותיו. לאור אי-השוויון המובנה בחינוך בישראל כחלק מהפרטתו, ברור כי מרבית מי שיהיו מועמדים או מועמדות לפרס יגיעו מן השכבות שיש ויהיו בידיהן אמצעים כלכליים לקנות את ההשכלה – שזו משמעותו המקורית של המונח 'לרכוש השכלה' – בתחומים הרלוונטיים.
כלל זה נכון, כמובן, גם לגבי חברי וחברות הוועדות המחלקות את הפרס, שבאים בהכרח מאותו רקע חברתי. כלומר, למרות יומרתו הכל-ישראלית, מרבית הקטגוריות של פרס ישראל נועדו לחלוקה בקרב מועדון בעלי היכולת, כדי להעניק להם יוקרה המטשטשת את הגורם המאפשר את הצטיינותם – הכסף.
נעמי שמר זוכה בפרס ישראל, 1983. צילום: יעקב סער, לע"מ
הטענה הרווחת כי הפרס ניתן לבעלי הכישרון מתעלמת מן העובדה כי בפועל הפרס ניתן, ועוד יותר מכך יינתן בעתיד, בעיקר לבעלי הכישרון מבין בעלי הממון. כחלק ממדיניות ההפרטה בעלי הכישרון ממשפחות דלות הכנסה אינם נהנים מהזדמנות ראויה – ומובן שלא מהזדמנות שווה – לפתח את כישוריהם, וכך נשללת מהם מראש האפשרות להיות מועמדים לפרס.
כשפרס ישראל נוסד ב-1953 מטרותיו היו שונות, אך לאחר שבהדרגה הוא הפך לאמצעי להכשרת מנגנוני אי-השוויון המעוותים את דמותה של החברה הישראלית, הגיע הזמן לביטולו. כך יילך פרס ישראל בדרכם של מצעד צה"ל ופסטיבל הזמר והפזמון. גם המצעד וגם הפסטיבל היו בעבר מסימניו של יום העצמאות, אך משאיבדו את הטעם שהביא להנהגתם, או אף שירתו את ניגודו, החברה הישראלית לא נרתעה מביטולם.
גם הוא בוטל. מצעד צה"ל. צילום: משה מילנר, לע"מ
נראה, כי דווקא בזמנים הללו, ביטולו של פרס ישראל על רקע הדרת נשים יתרום למאבק לשוויון הנשים ולשוויון בכלל, יותר מאשר מאמץ להבטחת מקומן של נשות המעמד הפריווילגי במנגנון חלוקת השלל שהתמסד בפרס זה.
ומה במקום פרס ישראל? הואיל ואי השוויון הופך לאתגר החמור ביותר המאיים על החברה הישראלית, ראוי יהיה להקדיש את מוצאי יום העצמאות לפסטיבל של יוזמות להגדלת השוויון לכל סוגיו בישראל, פסטיבל שישרטט את דמות החברה שראוי שנהיה.
