רבות דובר ונכתב על התנצלויות, על כך שהתנצלות שמטילה את האחריות לעלבון על הקרבן איננה התנצלות, כיוון שאין בה לקיחת אחריות על העוול. אבל פחות נכתב על גינוי – בן הדוד הממסדי של ההתנצלות.

סוג של התנצלות וסוג של גינוי. ארי שביט ולוגו "הארץ"

לאחר יממה סוערת בעקבות פרסומה של העיתונאית האמריקאית דניאל ברין על כך שעיתונאי ישראלי בכיר תקף אותה מינית, ולאחר ש״הארץ״ לא כיסה את הסיפור, אך נתן במה לארי שביט להודות במעשים ולפרסם לא-התנצלות מהסוג שתואר לעיל, פרסם העיתון ביום בחמישי הודעה בזו הלשון: ״'הארץ' מתנגד בכל תוקף להטרדות מיניות ורואה בהן התנהגות פסולה שיש לעקור מהשורש. 'הארץ' מצפה מעובדיו להקפיד על התנהגות מקצועית. ארי שביט הוא עיתונאי בכיר ורב הישגים ב'הארץ' יותר מעשרים שנה. היום הוא הודיע לנו שבעקבות הפרסומים האחרונים, החליט לקחת פסק זמן מעבודתו העיתונאית".

• הארץ, העיתון לאנשים שאוהבים לבטל את המנוי – עינת פישביין 
• על יחסים אנושיים, רגישות מוסרית ויצחק לאור – רונית צח 
• אורלי וילנאי, אבירת האשמת הקורבן – קרן גרינבלט 

זו הזדמנות מצוינת לפרק את ההודעה המפעימה בקיצורה וללמוד ממנה דבר או שניים על גינוי.

1. הכר באירוע אותו אתה מגנה

בבואנו לגנות אירוע, חשוב להכיר בעצם התרחשותו או בקיומה של התופעה אליה אנו מתייחסים. אם זה לא קרה – מה גינינו? הכרה באירוע משמעותה לא רק הצהרה עליו, בניגוד להתעלמות (שימו לב שהנראטיב ״נודע לנו שהעיתונאי ארי שביט הטריד מינית עיתונאית״ לא מופיע בשום צורה בהודעת ״הארץ״). הכרה באירוע אומרת שגם לא נקשט את הודעת הגינוי בנראטיבים חלופיים, בתירוצים או בהאדרת הפוגע על מנת להחליש את חומרת העוול. לא ברור מה התפקיד של ״בכיר ורב הישגים… יותר מעשרים שנה״ בהודעת הארץ. לו ״פסק הזמן״ שלקח שביט מעבודתו הייתה יוזמה של הארץ, אולי היה אפשר להבין שהם מנסים להדגיש איזו הקרבה הם עושים למען המאבק בתרבות התקיפה וההטרדות המיניות. אלא שהוא זה שיזם את השעייתו, לפחות על פי הפרסום, ולכן כל תפקידו של המשפט המאדיר את שמו של שביט הוא לחתור תחת חומרת מעשיו, ובכך גם תחת חומרת הגינוי.

2. ככל שהפוגע בכיר יותר, כך המעשה חמור יותר

יודגש: האדרת בכירותו והישגיו המקצועיים של הפוגע, יכולה לשמש רק כדי להדגיש את חומרת מעשיו, ולא כדי להפחית ממנה. ניצול כח, מרות ותלות הם שעומדים בבסיסן של רוב ההטרדות והתקיפות המיניות, ואם לא קיימים יחסי כח מלכתחילה, ההטרדה/תקיפה יוצרת אותם. רק חישבו על איך כל אחד מן הצדדים מתאר את תחושתו לגבי האירועים: ברין מתארת שהרגישה אימה ובלבול, וששביט התייחס אליה כמו אל חיה. שביט חווה את האירוע כמפגש ידידותי עם ״יסודות של חיזור״. לכן, בבואכם לגנות את האירוע, כדאי לבחור באחת משתי אפשרויות: או להימנע מהדגשת הישגיו ובכירותו המקצועית של הפוגע, או להשתמש בהם כדי להדגיש את חומרת הניצול והתקיפה.

3. העדף מעשים על דיבורים

ארגון ״הלל״ הודיע למאות אלפי סטודנטים יהודים בארה״ב שביטל את סיבוב ההופעות של שביט במוסדות אקדמיים בעקבות הפרשה, הצהיר על מחויבותו למאבק בתרבות האונס וההטרדות המיניות, וביקש מכל מי שחש קרבן או מכיר מישהו שחווה תקיפה מינית ליצור קשר עם מרכז הסיוע הלאומי בארה״ב.

לעומתו, "הארץ" מכריז בהודעתו שהוא "מתנגד בכל תוקף להטרדות מיניות", ושזו "תופעה שיש לעקור מן השורש". באיזה מובן הארץ מתנגד להטרדות מיניות? האם העיתון לוקח חלק כלשהו בעקירת התופעה מן השורש? המשפט הפותח הזה נעשה יותר ויותר מביך ככל שמעמידים אותו אל מול חוסר המעש הזועק לשמיים של עיתון הארץ ביחס לתופעה. מכותרות המכנות פרשות אונס כ״פרשיית מין״ או ״קלטת לוהטת״ ופרסומות המחפיצות נשים, דרך מתן במה ופרנסה למי שדה פקטו הצדיק בטורו ניצול מיני של קטינות (כזכור, ציפר הפסיק לפרסם את טוריו, אך ממשיך לערוך את מדור הספרות בהארץ, ולא ידוע שחווה פגיעה כלשהי בפרנסתו בעקבות הפסקת הטורים שנעשתה מיוזמתו), וכלה בהמשך העסקה ופרסום תכניו של לאור, שקיימות אין ספור עדויות נגדו על אונס, תקיפה והטרדה מינית לכאורה, כולל במסגרת עבודתו במערכת הארץ. אלו רק הסיפורים המפורסמים.

מאחורי הקלעים מסתובבים סיפורים נוספים של עיתונאיות על הבכירים במערכת והאופן בו הם מרשים לעצמם להתבטא במקום העבודה.

כדי "להתנגד להטרדה מינית" ו"לעקור אותה מן השורש" צריך לעשות משהו בקשר לזה. אי אפשר לחכות שמי שמואשם יבחר אילו סנקציות קלות הוא מטיל על עצמו, ואז להעמיד פנים שתרמתם למאבק בתופעה. זוכרים את סעיף 1? צעד ראשון הוא להכיר בכך שמערכת הארץ מצטיינת בהגנה על המואשמים בפגיעה מינית ובפרסום תכנים הלוקחים חלק בתרבות האונס. צעד שני הוא הסתכלות פנימה ובחינה מעמיקה של התרבות הארגונית – האם כאשר המערכת לא נוקטת אף צעד כלפי בכירי הארגון, זוהי אוירה בה עובדת זוטרה (או אפילו בכירה) תרגיש בנוח להתלונן על הטרדה במערכת? האם המסר שעובר בפאסיביות המשוועת ובשיתוף הפעולה עם הפוגעים, הוא של נכונות אמיתית להיאבק? התשובה היא בבירור לא. כדי לעקור מן השורש צריך לדעת את היקפי התופעה, וזה יקרה רק לאחר שהארגון יראה במעשים, ולא במילים ריקות, שיש לו רצון אמיתי בניקוי אורוות, ויזמין את עובדיו ועובדותיו להשמיע את תלונותיהם מתוך כוונה להקשיב ולטפל בפוגעים.

4. זכור: עובדות לא נקבעות רק על ידי בית משפט

הסעיף הזה אמור להיות ברור מאליו לעיתון. אם מתפוצץ כור גרעיני ביפן, אנחנו לא מחכים שבית משפט יקבע שהתפוצץ כור גרעיני ביפן. אם אדם מודה בעובדות המתארות תקיפה מינית, אז הוא תקף מינית, ומותר להתייחס לזה כאל עובדה. יש לציבור המתנגדים נטייה להיצמד למערכת המשפט במקרים כאלה ולטעון שעד שאין הרשעה בפלילים הדבר לא קרה. ובכן, מבלי להפחית מחשיבותה של חזקת החפות, היא לא קשורה כהוא זה ליכולתנו להתייחס לאירועים שקרו כאל אירועים שקרו. הבנאדם הודה. חלאס, נגמר. אין פה מקום לספקות, ולכן ניתן להתייחס לדברים כפי שהם בהודעת הגינוי. מאיך שנוסחה, לא ניתן בכלל להבין למה היא מתייחסת, והיא מדיפה פחד והתחמקות מהצהרה על העובדות הקשות – עיתונאי שלנו הטריד מינית עיתונאית.

5. לקוניות מצביעה על חוסר הבנה

ההודעה של הארץ קצרה. היא קצרה אפילו יותר משנדמה אם מסירים ממנה את הסיפא העובדתית שמספרת מה בחר לעשות ארי שביט. לו הייתה שם הבנה אמיתית של מימדי התופעה בקרב הארגון, של חומרתה ושל הכתם השחור שהעיתון הזה יישא עמו עוד עשרות שנים קדימה, הייתה מוקדשת יותר מחשבה לנוסח הודעת הגינוי הריקה הזו. היא הייתה מכילה יותר תוכן, הבחנה בין הטרדה מינית מילולית ופיזית, התייחסות ליחסי כח וניצולם, התייחסות לחטאים של הארגון מהעבר ומההווה והדרך בה הוא ינסה לכפר עליהם, הבנה שהתנהלות העיתונאים הבכירים במערכת שלהם היא תוצר של תרבות שמתוחזקת על ידי הארץ. תוכן כלשהו שלא נראה כאילו נלקח ממענה אוטומטי לסינון שיחות.

גזרו ושמרו:

הכותבת היא משפטנית ופעילה פמיניסטית