אתה אולי בן 15, כבר קורא ספרים של גדולים, ואז נופל לידך הספר הזה של ספריה לעם, עם הדש הכחול והציור של ספינת מפרשים סחופה על הכריכה, "מאה שנים של בדידות" בתרגום ישעיהו אוסטרידן. אתה פותח אותו ומתחיל לקרוא: "שנים רבות לאחר-כך, כשיעמוד הקולונל אאורליאנו בואנדיה מול כיתת היורים, ייזכר באותו ערב שלקח אותו אביו לראות קרח". ומהמשפט הראשון זה לופת אותך חזק בגרון ולא מרפה. פתאום אתה מבין שכל מה שאתה יודע, לא רק על ספרות אלא על החיים עצמם, ישתנה מעכשיו ללא הכר.
כי בא גבריאל גרסיה מארקס, הסופר הקולומביאני שמת אתמול, ומניח לפניך תיבת קסמים שאין לה תחתית, ובמיומנות של רב-מג ותיק שולף מתוכה בכל פעם פלא מנצנץ נוסף: "תראה ילד מה ספרות יכולה לחולל", הוא כאילו אומר לקורא שלו בן ה-15, "הנה ככה נראית משפחה, וזה הפחד, ופה יש עצב, ומה יש לנו כאן? לזה, אדוני הצעיר, קוראים מין. ולקסם הזה – אולי הקסם הכי קשה לביצוע – קוראים אהבה". ואתה יודע שיש דברים כאלה בעולם, ובחלקם אולי אפילו נתקלת, אבל לא ככה, ועכשיו כל מה שאתה רוצה הוא לחיות חיים עזים כאלה, בעוצמות שחווים אותן גיבורי הספר הזה, להיטלטל בעולם בהשפעת כוח הטבע גרסיה מארקס.
הקדשה מגאבו בתוך "מאה שנים של בדידות"
חולפים עוד איזה 15 שנים, ועוד המון ספרים של מארקס ושל אחרים, והמון שנים של לימודים בחוג לספרות, ועוד המון חוויות חיים בעוצמות משתנות. אתה כתב צעיר שמקבל יום אחד בדואר מכתב בנייר מהודר. הבן דוד שלך מרקוס ממקסיקו מתחתן, והוא מזמין אותך לבוא ולהשתתף בשמחתו. אתה לא מת על ארועים משפחתיים, וחתונות של יהודים מקסיקאים זה עסק ארוך ומייגע, וצריך לבוא בחליפה ועניבה (בפעם הראשונה והאחרונה בחיי).
אבל אתה יודע מי מתגורר במקסיקו סיטי, גיבור נעוריך, חתן פרס נובל לספרות ל-1982. פעם שמעת שבמשפחה המורחבת שלך במקסיקו יש איזה בעל של בת דודה שדוד שלו מכיר את מארקס. אז מתחילים גישושים, נעשית שיחת טלפון, נשלחת בקשה לראיון. והתשובה שמתקבלת היא משהו כמו "תבוא, יהיה בסדר". בלי קביעה סופית, בלי תאריך, בלי שעה, בלי נדר. אז בינתיים אתה חוזר אל כל הספרים שלו וקורא אותם מחדש (ושמח לגלות שהקסם לא פג, ומה שהבנת אז ככה היום אתה מבין אחרת, ורק בשביל זה הכל היה שווה), ואתה מחבר עשרות שאלות על גבי כרטיסיות, ומקווה בסתר שייעשה בהן שימוש, ואתה גם הולך לקנות לך חליפה כחולה ועניבה, כי נוסף על הכל יש לך חתונה על הראש.
באמצע פברואר 1996 נחתנו אבי ואני במקסיקו סיטי, העיר שאין לה סוף. התגוררנו אצל דודה שלי לילי. טיילנו, פגשנו משפחה, היה ארוע כזה וארוע אחר, אכלתי כמויות סיטוניות של החריף הכי טעים בעולם. קיוויתי שיגיע המסר מאיש הקשר שלנו למארקס, והוא לא בא. כך חלפו יום ועוד יום באי ודאות ומתח. ואז בשעת ערב אחת הטלפון אצל דודה שלי מצלצל. זה איש הקשר שלנו על הקו: מארקס מסכים לפגוש אתכם, תהיו ביום שישי בשעה חמש ברחוב האש פינת רחוב המים בשכונת הווילות פדרגל דה סן אנחל. נסעתי לשם עם אבי, ד"ר דוד גרין, יליד מקסיקו, ששימש כצלם וכמתורגמן לרגעים שנתקעתי עם הספרדית. הבאנו אתנו שני מכשירי הקלטה, אחד שיגבה את השני (גם ככה כל הזמן בדקתי שהסליל מסתובב), מצלמה ומזוודת ג'יימס בונד מלאה בספרים של המחבר, שסחבנו מהארץ.
העוזרת האישית שלו הכניסה אותנו לחדר המבואה וביקשה שנחכה, כי בעל הבית מתעכב. אני זוכר את ההמתנה בחדר עם ריח מתוק של פרחים, אני זוכר את הציפייה הדרוכה ואני זוכר את גבריאל גרסיה מארקס נכנס פתאום לחדר בצעד בוטח. הוא נמוך ורזה משציפיתי. עם לחיצת יד איתנה והחיוך הממזרי וזיק הנעורים בעיניו, והוא הצליח לשבור את הקרח תוך שתי שניות. מצינת פברואר הוא הוביל אותנו אל ביתן הכתיבה שלו: בקתה חמה ולחה שמדמה את מזג האוויר בקריביים, שם נולד.
כרטיסיות עם שאלות לקראת הראיון עם מארקס
הוא התיישב מול המכתבה שלו והתמסר לגמרי לראיון, נדמה לי שאת מצב הרוח שלו אפשר לתאר כ"משועשע". הוא סיפר באריכות ובנינוחות על ילדותו, על גילוי הכתיבה, על "מאה שנים של בדידות", על "סתיו של פטריארך" על "אהבה בימי כולרה"; דיבר על זיכרונו שבוגד בו, על פוליטיקה, על מין, על הוריו ועל ילדיו, על הרגלי העבודה והמנוחה שלו, על עתידו של הספר, על אשתו ונשים אחרות, על חיבתו לרומנים-רומנטיים ועל תשוקתו לעיתונות. היה איזה רגע שיכולתי להניח לכרטיסיות כי השיחה זרמה מאליה, עם הפסקות שבהן הוא ניגש להשמיע לנו מוסיקה או למזוג לנו לימונדה קרה.
מפירות אותה פגישה נרקח הראיון עם גבריאל גרסיה מארקס שהתפרסם במוסף "גלריה" של "הארץ" בערב חג שני של פסח, 9 באפריל 1996, בדיוק לפני 18 שנים. את דבר הראיון הסתרתי בהתחלה אפילו מהעורכת שלי, איריס מור, פחדתי שמישהו יפרסם ראיון כזה לפני. נדמה לי שאני העיתונאי הישראלי היחיד שזכה לראיין אותו (הראיון פורסם בשפות שונות בעוד עשרות עיתונים בעולם).
בילינו בבקתה הקריבית של מארקס במשך יותר משעתיים. כשתמו כל השאלות מארקס שאל "ומה עם הספרים?" כי הרי ידע שאיש לא בא אליו בידיים ריקות, כולם רוצים חתימה. פתחנו את מזוודת הג'יימס-בונד, מארקס לקח לורד שחור והחל להקדיש במסירות ספר אחרי ספר. בכריכה הפנימית של "מאה שנים של בדידות" הוא כתב לי (בתרגום חופשי): "לשגיא, זה שיודע לשאול, בחיבוק עז, הקורבן שלך, גאבו, 96'". בסוף גם הצטלמנו ביחד. גבריאל גרסיה מארקס – האיש שכשהייתי נער בן 15 פתח לפני תיבת קסמים – העניק לי חיבוק אמיץ. אני זוכר שהוא אמר לי שעם הגובה שלי אני צריך להיות לוחם שוורים ולא עיתונאי. אני עדיין שוקל את צעדי.
גבריאל גרסיה מארקס מעניק לי הקדשה. פברואר 1996. צילום: דוד גרין