על עיוורון ועל צבעים

ונוס ההוטנטוטית מודל 2014

בסוף השבוע נתקלתי בתמונה שצדה את עיני, תמונה שממש פחדתי לקרוא את כותרת המשנה תחתיה וחשבתי לעצמי, עזבי, את הולכת להתעצבן, אז עזבתי. אתמול, אותה תמונה עלתה לי בפיד בפייסבוק בליווי סטטוס של אחת מחברותי, אז החלטתי להיכנס והתחלתי לקרוא, עיני חשכו ולא שרדתי עד סוף הכתבה. התמונה שראיתי היתה של אשה לבנה שצבעה את עצמה בשחור (לא בחום חלילה כי אנשים שחורים הם שחורים כמו שאנשים לבנים הם לבנים ולא וורודים או צהובים או אופ-וויייט וכל הטווח), מה שנקרא בארצות הברית "בלאק פייס" ולראשה צמות קלועות בסגנון טיגרי.

הראיון ב"טיים אאוט" עם האמנית תמר הירשפלד, המשתמשת ב"זכוכית חלבית" כשם אמצעי כי היא חושבת שהשם שלה משעמם ואף אחד לא יסתכל עליה עם שם כזה, מלא בחוסר מודעות עצמית ובורות חריפה של אמנית שמתעניינת ב"אחר" או בדמותה של "אפריקה".

הירשפלד נסעה לטנזניה, לשבטים נידחים כדי להרגיש את הלובן שלה וצבעה את עצמה בלבן מוגזם. כשנשאלה מדוע דווקא טנזניה היא אמרה שזה "המקום היחיד באפריקה שאין בו רצח עם". גם עכשיו כשאני כותבת את המשפט הזה אני מתחלחלת ותוהה כיצד אדם המכנה עצמו אמן המתעניין באחר יכול לומר משפט שכל כך פשוט להפריך אותו? להירשפלד יש נטייה לנסות להיות מצחיקה בכל מחיר גם במחיר של לחרבן על עוול שנעשה על ידי אנשים שנראים מאוד דומים לה, ולמחזר אותו בצורה מתוחכמת לכאורה. אז היא מוכנה לומר משפט כזה.

האם הירשפלד שמעה על שרה ברטמן? (שרה שרטז'י ברטמן Sara Saartjie Baartman) מי שכונתה על ידי האירופאים "ונוס ההוטוטנטטית", שבמקרה, אתמול ישבתי וחיפשתי סרט דוקומנטרי ראוי עליה כדי ללמד סטודנטים על העוול שנעשה לה אי שם ב-1810. שרה ברטמן היתה נערה משבט הקויקוי שבדרום אפריקה, שנושל מאדמתו ורכושו במלחמה עם ההולנדים שטענו שהם גונבים להם צאן. היא נולדה באזור מלחמה ועוני בעקבות מלחמה זו. הנדריק סזאר, אפריקנר מקומי, איש עסקים, ראה בברטמן הזדמנות לעשות כסף והבטיח לה שבלונדון היא יכולה להשתכר היטב ולאחר מכן תוכל לחזור לארצה. היא האמינה לו ונסעה אתו.

ברטמן נהפכה להיות חלק ממופעי ה"פריק-שואו" שהיו נהוגים בשנים ההם בכיכר פיקדילי כחלק מתרבות הפנאי שהתפתחה בקרב המעמד הבורגני. היא הוצגה בתוך כלוב, ללא חלק עליון וגברים ונשים מהקהל יכלו לגעת בה כאוות נפשם תמורת שני שילינג לאדם. האפריקנר האמין שהתחת הגדול של שרה ואיברי המין "המיוחדים" של נשות ההוטונטוט יעניינו מאוד את האירופאים שרגילים לתחת "אחר". גם הירשפלד מציינת שהתרשמה מאוד מהתחת של הנשים ההוטנטוטיות.


איור של שרה ברטמן משנת 1815

המופע היה הצלחה מסחררת. באירופה רצו שמועות על האנטומיה המיוחדת של נשות הקויקוי וכך החל הקרקס האירופי על חשבון גופה ונפשה של הצעירה בת ה-20 שרה ברטמן. היא נהפכה סמל לכל מה שהוא לא אשה אירופאית. סזאר מכר אותה לאיש עסקים צרפתי שהחל לסרסר בה לזנות. תוך חמש שנים מרגע שעזבה את ארצה היא מתה מדיכאון ב-29 בדצמבר 1815 והיא רק בת 25.

מאיה מיכאלי על מאבק המדוכאים באפריקה


*איור שניכרת בו הביקורת של המאייר ברחרוח של הכלב את התחת של החייל הסקוטי- מי אמר ג'ונגל ולא קיבל?

הצרפתים לא נתנו לה מנוח גם לאחר מותה: השלד שלה, איברי המין שלה והמוח שלה הוצגו עד 1974 במוזיאון האדם בפריז. ב-1978 כתבה דיאנה פרוס המשתייכת לקויקוי שיר עם הכותרת "באתי לקחת אותך הביתה", שיר שהשפיע על תנועה שקראה להחזיר את ברטמן הביתה (להבדיל אלף-אלפי הבדלות נדמה כי "זכוכית חלבית" לא מאמינה שיש בכוחה של אמנות לעשות שינוי. היא עושה אמנות בגלל שיש לה כסף מיותר, ואני תמיד חשבתי שאמנים בלי כסף עושים אמנות טובה יותר). עם עלייתו של נלסון מנדלה לשלטון, הוא דרש את החזרת מה שנשאר מברטמן לאדמת דרום אפריקה. הצרפתים לא נשארו חייבים - כרגיל- והחל משא ומתן. ב-6 במרץ 2002 שרידיה של ברטמן הושבו הביתה וזכו בקבורה.

אני רוצה להאמין שהאמנית הירשפלד לא ידעה על קיומה של שרה ברטמן ועכשיו אולי תוכל לדעת קצת יותר, כי בסופו של דבר כולנו שקועים בבורות בלתי פרופורציונלית ביחס לחלק הזה של העולם בשעה שאנחנו יודעים בעל פה את מלחמת אירופה הראשונה והשנייה (מלחמות העולם, מה שנקרא. איזה עולם בראש שלכם?). ובכל זאת הייתי מצפה ש"זכוכית חלבית" תלמד קצת לפני שהיא נוסעת למדינה היחידה שאין בה רצח עם, לדבריה - טנזניה.

מעניין היה לראות שדווקא התסרוקת של הצמות הקלועות שבחרה בתחפושת השחורה (שחורה ולא חומה) נלקחה ממדינה שלא מתקיים בה רצח עם, מדינה באפריקה - קוראים לה אתיופיה. אבל אולי ממרום מושבה ב"סטודיו במרכז תל אביב" היא רואה את התסרוקות האלה רק על הנשים האריתריאיות, שאולי מנקות לה את הבית? היא יודעת בכלל איפה זה אריתריאה?

"זכוכית חלבית" הגיעה למסקנה לאחר סיוריה בשבטים הנידחים ביותר באפריקה - במקום היחידי באפריקה שאין בו רצח עם, טנזניה - שעכשיו היא יודעת איך מרגיש פליט אפריקאי בישראל. מתוך אותו ריכוז עצמי ואטימות, האמנית טוענת שהיא מבינה כעת את החוויה של המהגר השחור (יהודים ושאינם יהודים) בישראל. אם נסתכל לרגע לתוך הדימוי והחוויה, בלי להתייחס להקשר הסוציו-אקונומי הקשה של המהגרים השחורים בכללותם בישראל, אלא רק למפגש האסטטי של השחור והלבן כמו שהאמנית ניסתה: בלי היסטוריה, בלי הקשר נמצא כי ההנאה של הירשפלד וההנאה שהעבודה שלה עשויה לגרום גורמת לאדם לבן היא בגלל הדימויים המטופשים שנוצרו אצלו בראש על השחור ולא במציאות עצמה. אז מה היא יודעת על החוויה של השחור במפגש הזה? האם גם השחור עשה מהלבן רק דימוי (בזוי, מיני, חייתי, אפל, משפיל, מגניב)? האם גם עבורו הלבן הוא פנטזיה רומנטית ומספקת? האם גם הוא מתמוגג מהמפגש ועף על עצמו? ברטמן מתה מהמפגש הזה והיא רק דוגמה קטנה. ולכן לא ברור לי בכלל מה זה השטויות האלה שהיא אומרת בזחיחות כזאת?

סופרים את השעות, סופרים את האנשים- עד שמתקן הכליאה חולות יסגר


כרזת הזמנה ל"מופע" של ברטמן בלונדון

הירשפלד אמנם לא גררה את מושאי המבט שלה לשום מקום, כמו שעשו לברטמן, אבל המבט הוא אותו מבט – מרוכז בעצמו, מתעניין באיברי המין הקויקויים כי זה מעניין, מבט שמצמצם את השחור לסטראוטיפ צר שמשרת את הפנטזיות של האמנית, ופוגע! במי שעבורו זה לא רק דימוי אוריינטליסטי.

לשחזר את אותו עניין אנתרופולוגי אוריינטליסטי, בלי שום רפלקסיה, זה אולי אמנות, אבל זו אמנות מאוננת, אמנות פוגעת ולא רגישה לאחר. ההתעסקות בצבעים עצמם, היא כמובן לא משהו שאמור להישאר רק במאה ה-18, וזה בסדר להמשיך להתעסק בו גם היום. אבל לא באותו אופן בדיוק, לא באותה צורה אנתרופולוגית מזעזעת שכבר בוקרה רבות.

חיפשתי פאנץ'-ליין ולא מצאתי. הירשפלד מסתובבת סביב הנאדים של עצמה בלי לומר כלום, בעיני היא לא מצחיקה, לא חכמה ואפילו צלמת גרועה. הכי קרוב לפאנץ'-ליין שמצאתי זה הירושה שקיבלה מאביה, ירושה שמאפשרת לה להסניף את עצמה פנימה והחוצה. אין מה לעשות, המציאות נטועה בתוך הקשר.

*


בשיתוף "כולאננה" יוזמה לקידום חברה הוגנת ורבגונית

תגובות

|
X
X

Send this to a friend