"נמאס לי!" אמרתי לילדים. "מעכשיו אני לא אבא שלכם. אני זר חביב! הרי אתם מגורשים, מגורשים, מגורשים!" נטלתי את קצבת הילדים וקרעתי אותה.

אחרי תשע שנים של מאבקים בלתי פוסקים, איבוד עניין, שחיקה והתרחקות הדרגתית בקשר, החלטתי להתגרש מהילדים. כבר מזמן הבנתי שהחיים הם קצת כמו שוקולדים איכותיים (מרירים), קצת כמו מלפפונים (חמוצים), והרבה כמו חבילת פיתות שהשארת חצי שנה בפריזר (קשים כמו אבן), ולכן אין סיבה לבלות אותם עם הילדים. כלומר, אנחנו נמשיך לגור באותו בית, ואני אסיע אותם לבית הספר ולחוגים ואקח אותם לרופא כשהם חולים, אבל זהו. שום דבר מעבר לזה. אני לא משחק אתם יותר, לא מקשיב להם, לא עוזר להם בשיעורים ולא מספר להם סיפורים לפני השינה. אני זר חביב.

האשה מיד התנגדה בטענה שזה יגרום להם לנזק פסיכולוגי בלתי הפיך (כלומר, יותר ממה שנגרם להם עד כה), ובעיקר זעמה על האגואיזם שלי ועל כך שהיא לא חשבה על הפטנט הזה קודם.

השעות הראשונות להיותי זר חביב עברו בשלום. הילדים שיחקו במחשב ולא התייחסו אלי. בבוקר למחרת הסעתי אותם לבית הספר בזמן שהם מתעלמים ממני במושב האחורי. כנראה שאין להם בעיה עם כך שזר חביב נוהג ברכב של אבא שלהם לשעבר, השם ייקום דמו. בצהרים החזרתי אותם מבית הספר, הם ניהלו שיחה ערה ולא החליפו אתי מלה בודדה, אבל ממה שצותתי להם הבנתי שהמורה דבי בהריון ושמצאו לחגית מכיתה ו'2 כינים. אולי להיפך, לא סגור על זה. בכל מקרה, הפסד גדול של שיחה אינטלקטואלית.

אחר כך הכנתי להם אוכל שהם בלסו בשתיקה רועמת. היה אפשר לחתוך את המתח באוויר. כלומר, אם מישהו מהם היה טורח להוציא את הראש מהספר. ראיתי עליהם שהם לחוצים מהסיטואציה והם לא יודעים איך להתמודד עם המצב החדש. הם הלכו להסתגר בחדריהם. בהיותי זר שאין לו כל יחסים אתם, לא צרחתי עליהם כהרגלי שהם שכחו לפנות את הצלחות כהרגלם, אלא עשיתי זאת בעצמי בקול דממה דקה.

שתיקה מביכה נשבה מחדריהם. החלטתי לפנים משורת הדין תוך שימת דגש על החביב בזר החביב, לתת להם סולם ענק לרדת מהעץ שהם טיפסו עליו וביימתי החלקה בחדר האמבטיה תוך כדי קריאת "הצילו!" כדי שלא תהיה אי הבנה צרחתי כמה פעמים נוספות "הצילו!!", הוספתי "הלפ!!!" והקשתי על הדלת שלהם אס-או-אס במורס. לשווא. פתחתי בשקט את הדלת של הקטנה (בת 8) לכדי חרך צר וקיבלתי בחזרה צרחה "פרטיות!!!" למרבה ההפתעה הגדול (בן 9) לא היה בחדרו. חששתי לרגע שהוא התחמק דרך החלון, אבל אז נזכרתי שאנחנו גרים בקומה 14. ליתר ביטחון הצצתי למטה לוודא שהוא לא השתלשל החוצה בעזרת שרשרת סדינים קשורים. התקשרתי בפאניקה לאשתי ובישרתי לה שהילד נעלם. היא אמרה שהערתי אותה משנת הצהריים ושהיא בעצם בבית. התחלנו להתקשר לכל החברים של הילד. כלומר, אין לנו מושג מי החברים של הילד, אז העברנו ווטסאפ בין כל ההורים בכיתה.

לבסוף לאשתי הבריק רעיון. דפקנו על הדלת של הילדה ושאלנו בדחילו ורחימו אם יש לה מושג איפה אח שלה. היא צרחה "פרטיות!!!" והוסיפה "אולי הוא אצל חברה שלו", וטרקה לנו את הדלת בפרצוף. התברר שלילד יש חברה לפחות חודש והם מסתגרים בכל יום אצלה בחדר. זה לא התאים לי בכלל. לא התאים לי בכלל להיות סבא זר חביב.

נשלחתי אחרי כבוד לרחוב הסמוך לבית הורי הילדה. אב לא-מאושר פתח את הדלת. שאלתי אם הוא יודע איפה הילדה שלו ומה היא עושה עכשיו ועם מי. הוא ענה שלא איכפת לו כי הוא זר חביב. הסתכלתי עליו במבט מלא רחמים וצעדנו יחדיו לעבר חדר הילדה. בתחילה הוא פחד לפתוח את הדלת יען כי הילדה צורחת "פרטיות!!!" (מלמדים אותם את זה בבית הספר?!) והוא רוצה להישאר אתה ביחסים טובים. הצעתי שאם הוא לא רוצה שנהיה מחותנים, שיפרוץ את הדלת תיכף ומיד. על הרצפה ישבו בני ובתו ועסקו בפעילות ערה של גומי לום.

"אבא", אמר בני בכורי, "מה אתה עושה פה?"

נסוגתי לאחור. חיוור.

"מה הקטע של אבא שלך?" שאלה החברה.

"הוא קורא לעצמו 'זר חביב'", ענה בני, "והוא לא מדבר אתנו כי הוא כבר לא רוצה להיות אבא שלנו".

"אה", אמרה החברה, "גם אבא שלי ככה. בטח מלמדים אותם את זה באוניברסיטה או משהו".

שירות לציבור שאין לו ילדים: כך נראה גומי לום