1.

אם בגיל 80 אני צריך פיליפינית, מה יהיה כשאני אזדקן? (איש אחד למטפלת שלו, בבית קפה ליד תיאטרון הבימה, בערב אביבי וקריר. והפיליפינית אמרה:)

2.

אתה בסדר סבא? שאני אקרא למישהו מהבימה שיעשה לך מצחיק? מישהו מהבימה! מישהו מהבימה! יש פה זקן בלי מנוי! (ומיד באו עשרה שחקנים, שלושה מנהלים, שני במאים, ומחזאי אחד, עשו לו קטעים מ"בוסתן ספרדי" במבטא אשכנזי, והוא כבר כמעט השתכנע, אבל אז שאלו אותו בן כמה הוא והוא אמר שמונים, ואמרו לו, חביבי, עם כל הכבוד, בוא נחכה כמה שנים שלא תשמע טוב, ולא תראה טוב, ולא יהיה איכפת לך כלום, ואז תהיה מנוי אידיאלי)

3.

אם –

אהוד אולמרט נופל,

אז –

כל האמון שלי באיכותם האמנותית של הציורים של עליזה אולמרט נופל גם כן, ובגלל שהיא ציירה המון ביצים אז גם כל האמון שלי בביצים נופל, אז תוציא את הביצים שלך מהפה שלי ותלך מפה, ככה אמרתי לדוקטור כרמון, שאמר, חגית, זה ניסיון יפה, אבל זה לא הביצים שלי בפה שלך, זה צינור גומי שנועד להגן על השיניים שלך בזמן הטיפול החשמלי. אז אחת, שתיים, וש –

רגע רגע! קראתי.

מה, אמר דוקטור כרמון, וכבר ראיתי את האצבע שלו מתה ללחוץ על הכפתור. הוא היה צריך לעבוד בכור האטומי בדימונה, נשבעת לכם. האיום האיראני כבר היה מזמן מאחורינו.

רק תרשום, לפני שאתה שורף לי את הזיכרונות – ביקשתי – שכל הציורים של עליזה אולמרט שקניתי נמצאים במקרר.

את קנית ציורים של עליזה אולמרט? תהה דוקטור כרמון.

אהה, אמרתי.

בכמה?

בהמון.

ומאיפה היה לך כסף? חקר.

לא שילמתי ארנונה לעיריית ירושלים בזמן שהוא היה ראש עיר, הודיתי בבושת פנים, ובכסף הזה קניתי ציורים.

אה, הוא אמר, נראה לי שבירושלים זה נחשב חוקי לגמרי, ושם לי חזרה את הצינור גומי בפה, אבל רגע לפני שחישמל אותי עצר שוב ושאל: אבל למה שמת אותם במקרר?

נו באמת. זה ציורים של ביצים. ואיפה שמים ביצים? איפה?

ואחר כך אומרים שאני משוגעת (חגית)

4.

הוא מפחד ממך יותר ממה שאתה מפחד ממנו (דברים שאמהות אומרות לילדים, והם לא תמיד נכונים, כמו שיודע כל ניצול שואה)

5.

כל הילדים החרדים מפחדים מכלבים. אבל זה בגלל שהם אף פעם לא ראו כלב מקרוב. אבל אני, עוד שהייתי ילדה קטנה, החלטתי שאני אהיה הווטרינרית החרדית הראשונה. ופעם מצאתי באמצע בני ברק כלב קטן פצוע, והוא רצה לברוח ממני, אבל אני אמרתי לו קים א הר, קים א הר, והוא בא אלי, ועשיתי לו תחבושת מעיתונים ישנים של המודיע מה שהיה זרוק הפקר, ולקחתי אותו על הידיים, עד שהגעתי הביתה והראיתי אותו לאמא ואמרתי לה את רואה אמא? אין מה לפחד מכלבים! אז היא לקחה אותו וזרקה אותו לרצפה ונתנה לו על הראש עם פחזבל עד שהוא מת, ואמרה לי: חנהל'ה, את לא יודעת הפרש בין כלב לעכברוש? ובגלל זה בסוף לא הלכתי להיות וטרינרית (חנהל'ה, רואת-חשבון)

6.

אני מפחד שיום אחד היא תעזוב אותי.

ושאם אני אתגעגע, אז אנשים יגידו, פחחח, זה היה חרא וטוב שזה נגמר.

ואז, בשביל לא לריב עם אנשים, גם אני אתחיל לחשוב שזה היה חרא.

ובשביל שלא ארגיש רע שאהבתי משהו חרא, אני פשוט לאט לאט אשכח אותה.

אבל בגלל שהיא היתה כל כך חשובה לי, אז אם אני אשכח אותה – אני אפסיק להיות אני. ואהיה מישהו אחר. מישהו שיש לו אוטו ספורט, וקוראים לו אבי, נניח. או ג'ון. עדיף ג'ון. יש מלא אבי. ביחוד בראשון, איפה שאני גר. בגלל זה היא רוצה לעזוב אותי, אגב, כי אני לא מוכן לעבור מראשון. שתגידו מה שתגידו, אבל בחורה שמעדיפה לשכור דירה בפי שלוש כסף רק בשביל לגור בתל אביב , היא חרא של בחורה, וטוב שהיא תעזוב, ומה בכלל אני צריך אותה, בנאדם כמוני.

שיש לו אוטו ספורט.

וקוראים לו אבי. או ג'ון? אני כבר לא זוכר (אבי. או ג'ון)