ביום חמישי האחרון, באיחור רב ובניגוד להבטחת "תרבות לישראל", נחתו בתיבת הדואר שלי הנימוקים לדחיית ההצגה שלי, "כהנא צדק?".

"תרבות לישראל" הוא מפעל ממשלתי, שמחליף או מתגבר גופים כמו "אמנות לעם", המביאים אמנות לפריפריה ואחראיים למעשה ליכולתי להגיע לציבור הרחב. "תו התקן" שלהם הוא הקובע אם ההצגה שלי תעלה בפריפריה או לא – לא רק משום שהם מסבסדים הצגות, אלא משום שללא "תו התקן" שלהם רוב תיאטראות הפריפריה יכולים לעבוד עמי רק בתנאי הפסד – אני לא יכול למכור הצגות שלמות מראש, הנסיעות לפריפריה על חשבוני ועלי לתת שליש מההכנסות שלי לאולם, אם בכלל יסכימו להעלות את ההצגה שלי ללא אישור מ"תרבות לישראל".

שתי אלפיות בלבד מתקציב המדינה מוקצות למען התרבות העברית של עם הספר, התרבות שיצרה אותו ושחבה לו את קיומה. כדי להמחיש מהן שתי אלפיות, אשתמש במטפורה ששמעתי מיהושע סובול: לו העם היושב בציון היה משפחה אחת, תקציב התרבות המשפחתי שלה לא היה מספיק לקניית עיתון יומי.

סובול סיפר לי שפעל למען הקצאת אחוז אחד מתקציב המדינה לתרבות, אך לא הצליח. חבל, הפקת תיאטרון עצמאית יכולה לעלות מאות אלפי שקלים, כרוכה בזמן רב, חזרות אינטנסיביות, בקשת טובות, ואלס עם מנהל הבנק, המשפחה והחברים. כשבאים לישראל אורחים מחו"ל, הם מתפעלים מכמות העשייה התרבותית שאנחנו מסוגלים לעשות בשתי האלפיות האלה.

כשהם מבינים שמדובר רק בשתי אלפיות, נופלת להם הלסת. המדינה מסייעת ליוצרי הפרינג' במעבדות תרבות הפזורות ברחבי הארץ, חלקן במימון חלקי של מפעל הפיס. ואולם גם אחרי שיוצר פרינג' עבר פרזנטציות ותו תקן של מעבדת פרינג' ואחראי פרינג', לא נמלאה קובעת ייסוריו והוא צריך להמשיך ולעבור מבחנים על גבי מבחנים, כדי לייצג את המדינה בכבוד בארץ ובחו"ל.

***

על כבשת הרש הזאת מנסים הליברטאנים למיניהם להעלות את הכורת, בטענה שאסור למדינה לממן את התרבות בעזרת מי שאינם צורכים אותה. כפי שאמר בועז ארד ל"הארץ" ביולי 2014: "התנהלות פטרנליסטית כזאת פוגעת גם באזרחי ישראל וגם באמנים האהובים עליהם, היות שאין ארוחות חינם, ברור כי כל שקל שיוסט למטרות הראויות בעיני אנשי התרבות בממשלה ייגרע מן האזרחים, שהיו יכולים לצרוך בו את התרבות הראויה בעיניהם ומן האמנים הראויים לעידוד על ידי אזרחי ישראל. מנתוני צריכת תרבות בעולם ידוע גם כי ככל שתיוותר בידי אזרחי ישראל הכנסה פנויה גדולה יותר, יופנו יותר משאבים לתרבות".

זהו שקר גס שמראה על חוסר הבנת האופן שבו תרבות יכולה לתרום לתקציב המדינה והכלכלה. בשביל אנשים שדמיונם מוגבל כמו כתיבתם, תרבות היא חלוקת פרלינים במתחם התחנה. וכשהמהלך נכשל – התרבות נכשלה, ולא הספסרים שביזו אותה. בצרפת, למשל, נתונים מורים כי כל יורו שמושקע בתרבות, מוסיף כ-6 יורו לקופת המדינה והיזמים.

***

משיחה מקרית שערכתי עם אחת השופטות של "תרבות לישראל", עלה כי השופטים רואים במעשיהם שליחות. מתברר כי מנגנון נצלני זה עושק לא רק את היוצרים, אלא גם את השופטים עצמם, שמקבלים 50 שקלים להצגה על אף השעות המרובות שהם מקדישים להגעה אליה, לכתיבת הדו"ח ולוויכוחים לוהטים בניסיון לשכנע זה את זה בטיב ההצגות.

אין קו אמנותי או קריטריונים ברורים לשיפוט שלהם. המצב מזכיר את יוסף ק' ב"המשפט" של קפקא, הנידון למוות בלי לדעת כלל מה אשמתו.

במעין אפולוגטיקה ניסתה השופטת לספר לי על התהליכים הרבים שעוברים המבקרים בתוך הגוף, על הוויכוחים האמנותיים, על כך שדווקא ההצגות המושקעות ביותר הן הנחותות ביותר מבחינה אמנותית, ושאפילו הצגות של שופטים מתוך "תרבות לישראל' לא הצליחו להתקבל. על כך השבתי שגם אם הייתי מתקבל, לנוכח מה ששמעתי ממנה, הגוף הזה בחטא יסודו, כי אסור לו לשפוט כלל מבחינה תוכנית.

"אתה מבקר תיאטרון, למה אתה לא פתוח לביקורת?", שאלה. השבתי שהביקורת היא דבר יחסי, הם אוחזים במקל גדול. אני הקרבתי קורבנות ענק כדי ליצור הצגה. הם לא יכולים לשפוט אותי באופן פטרנליסטי ולהחליט מה הציבור יראה ומה לא, אלא רק את כושרי למכור את ההצגה. על כך ענתה אותה שופטת בלהט: "אז תצטרף למנגנון ותשפיע מבפנים", אבל כשניסיתי להבין מהם הקריטריונים להצטרף לשיפוט – מתברר שהם לא היו ברורים לה.

לחרדתי התברר שרוב מבקרי התיאטרון בארץ לא היו יכולים להיות חלק מ"תרבות לישראל", כי אינם עומדים ב"קריטריונים" שלו שאינם מחשיבים ניסיון מעשי, אלא השכלה רלוונטית בתחום.

למעשה "תרבות לישראל" מייצג אחיזה בחבל משני קצותיו. מבקר תיאטרון יכול לאהוב או שלא לאהוב הצגה. ראוי שגוף כזה, שיכול לקבוע אם גורלה של הפקת פרינג' להיות או לחדול, יישפט רק בשני אספקטים: הסתה לגזענות או חתירה תחת אושיות המדינה. אסור שלגוף ממשלתי תהיה סמכות לקבוע מבחינה אמנותית, אם הצגה היא טובה או לא.
אם הסיטואציה של המחסור בארץ, שלא מבינה הלכה למעשה את ערכה של האמנות העברית, מחייבת אותנו לקחת כספים מהמדינה – הרי שכל ניסיון של המדינה לקבוע אמות מידה אמנותיות, יוצר למעשה סוג של ז'דנוביזם, דיבור בקול אחד, כדי להתאים לקו אמנותי שכל ניסיון לעצב אותו או לקבוע בו מסמרות, מוביל לפשיזם.

מרגע שנקבעו "קריטריונים", התיאטרון עוסק בניסיון להתאים את עצמו אליהם, כמו ילדים בגן שהובטח להם שאם ישלימו את צורת המשולש יזכו בנקודה, וכולם ללא יוצא מן הכלל השלימו את המשולש לבית. במקרה הזה ההתאמה היא לא רק לדעת השלטון, אלא גם לטעם השופטים, הלקטורים והאנשים אשר על הברז.

יואב איתמר הוא עורך, כותב, מתרגם, מחזאי, מורה לכתיבה, מו"ל, מבקר ומפיק פרינג'