לפני עשר שנים נסעתי להודו. המסלול הרגיל: השתחררתי מהשירות הצבאי, עבדתי שנה בקיבוץ, תכננתי לטרוף את העולם, ללמוד, לחוות, להתנסות, כמו רבים מהישראלים. כרטיס טיסה פתוח לשנה עם אפשרות דחייה, הפסקה קטנה בין צרות הנעורים וחוויית הצבא לבין החיים האמיתיים. לעמוד על המדרגות הנעות של נתב"ג בדרך לצ'ק-אין עם חמסה קטנטנה בכיס שקיבלת מחברה של אמא (אף שמעולם לא האמנת בסמלים האלה עדיין היא בכיס, כי בכל זאת – זו מתנה אז לא נעים), ולהגיד לעצמך – זהו, אני הולכת לעשות את זה.

יומיים בניו-דלהי. עוד לא הספקתי להתרגל להמולה הבלתי נגמרת, לחיות המשק שמסתובבות חופשי בכל מקום, לריח התמידי של השתן באוויר, לשחור מתחת לציפורניים שגם אם משפשפים ממש חזק חוזר למקומו ברגע שמתרחקים מטר מהכיור, לריקשות שאם לא תזוזי מהר הן ידרסו אותך, לאנשים שישנים על המדרכה וצריך להיזהר שלא לדרוך עליהם בחושך, ולילדים החולים והרזים, ואלה בלי הגפיים, שאת יודעת שאם תיתני נדבה לאחד מהם – יגיעו עוד עשרה ולא יתנו לך ללכת.

יומיים בניו דלהי, מגיע יום שישי ויש בלבול, ואת לבד, והתחושה משונה, של קטנוּת בעיר ענקית שנדמה כי אם תיעלמי בה, אף אחד לא ישים לב. אז מצאתי את עצמי בקבלת שבת בבית חב"ד: ניקיון, אור, נרות, חלת שבת, עשרות אנשים שמחים, ישראלים לבושים לבן, קצת כמו בקיבוץ רק עם רב וכיפות שמציצות בין הראשים העטורים ראסטות וצמות ושאר הסממנים של מטיילי הודו סטנדרטיים.

באותו שבוע התרחשה מתקפת הטרור בסיני שבה נהרגו 34 תיירים, מתוכם 13 ישראלים, והרב בחר לפתוח את קבלת השבת בנאום אקטואלי. אני לא זוכרת את הניסוח המדויק, אבל הרב הסביר שם בפירוט כיצד היעדר חוסן יהודי והתרועעות עם גויים הם-הם הסיבה לקורבנות הישראלים, ושאם אותם הרוגים היו שומרים מצוות – כל זה לא היה קורה.

אני ועוד חמישה אנשים בחרנו באותו רגע לעזוב את המקום. הפגנה שקטה. בדרך לדלת עוד הספקתי לראות  את העיניים הנשואות אל הרב, עיניים תמימות ומבולבלות של ילדים שעכשיו השתחררו מהצבא, חלקם הגדול עם אישונים מורחבים, יושבים, מקשיבים, בולעים את מלות הרב. אף אחד לא מפריע לו, אף אחד לא שואל שאלות. והרב פשוט מנצל את המצב של הנוכחים בחדר, ובציניות מחפירה מאשים קורבנות תמימים של מתקפת טרור, קושר בצורה מניפולטיבית ותלושה את הפגיעה בהם לכך שלא שמרו על מצוות הדת, והכל כדי שאותם יוצאי צבא בהודו יתחילו להניח תפילין.

*

הארוע שבו אני נכחתי הוא ממש לא יחיד. מפעם לפעם מושמעות טענות על כך שבתי חב"ד משמשים, בין היתר, כמסווה לדברים שיכולים להיחשב לשטיפת מוח. ובכל זאת – יש אנשים שחושבים לתת לכל הפעילות הזאת לגיטימציה מדינית.

בשבוע שעבר החליטו בוועדת שקד, ביוזמתו של הח"כ אלעזר שטרן, להעביר הצעת חוק שתכיר ב-100 שליחי חב"ד חרדים בעולם כבני שירות אזרחי (שם חדש לשירות הלאומי). נכון, מצד אחד באמת אסור להתכחש לעובדה שפעמים רבות בתי חב"ד עזרו למטיילים במצוקה (עזרה פרקטית, לא רק רוחנית), והם אכן נמצאים בכל מקום כמעט. אבל האם ראוי שהם יוגדרו ויושוו למי שהתנדבו לשירות בשם מדינת ישראל? האם שירות כזה יכול להיות משהו שאינו כפוף לכלום, מלבד לזרם דתי-חרדי שמעניק פרשנות לדבריו של הרבי מלובביץ'?

שטרן מנסה להחיל באותה הגדרה ולשים בשורה אחת שירות אזרחי במד"א , גוף לאומי שפועל על פי הוראות שמצילות חיים; שירות אזרחי במשטרה – גוף לאומי שאמור לפעול על פי תקנוני ביטחון ומוסר; ושירות אזרחי על פי משנתו של רב משיחי – בכפיפה אחת. כל זאת באצטלה ותחת גג של ועדה שאמורה לדאוג ל"לשוויון בנטל".

רוצה שוויון בנטל? רוצה משרתי ציבור בחו"ל? אין בעיה. תקים גוף שידאג למטיילים ישראלים, שיסייע למי שנושאים דרכון ישראלי ונמצאים מחוץ לגבולות המדינה. אה, רגע, בעצם יש כזה גוף – קוראים לו משרד החוץ. אנשי משרד החוץ, אגב, טוענים בצדק, שהחוק הזה אינו חוקי כי רק משרד החוץ מוסמך להציב נציגים רשמיים במדינה זרה. ואחד התפקידים שלהם, בקונוסוליות הפזורות ברחבי העולם, הוא להעניק עזרה למשוחררים טריים (וגם לפנסיונרים ותיקים, או לכל אזרח ישראלי אחר) שנקלעו למצוקה בחו"ל – כל זה בלי דרשות והטפות משיחיות, ובלי שידול להניח תפילין ולחזור בתשובה.

*

הרי אם שטרן רוצה להכיר בשליחי חב"ד בתור מעניקי שירות אזרחי, אז למה שלא יכיר גם בנציגים של חסידות ברסלב באומן ואפילו כאן, בארץ הקודש, במירון, שנחלצים לעזרת נשמות תועות בתור שירות אזרחי? למה שלא יכיר בחסידי מישקולץ מפתח תקוה שמפעילים בתי תמחוי בתור משרתים אזרחיים? למה שלא יכיר בעוד הרבה פלגים וזרמים דתיים, כאלו ואחרים, שפועלים אולי בכיוון חיובי אך תחת אינטרסים דתיים מובהקים בתור מי שמשרתים של המדינה? ואם כך – הרי שבסופו של דבר – למה לא לתת לגיטימציה מלאה ללוחמים באוהלה של תורה שלא משרתים בצה"ל? הן גם הם פועלים להצלת נפשות להגדרתם, לא?

רק בשביל לרענן את הזיכרון, לפני מספר שנים לא רב חבר הכנסת אלעזר שטרן היה אותו קצין צבא,  שבתקופת שירותו כראש אכ"א ניסה בכל כוחו לפזר את ישיבות ההסדר, אבל במקביל גם את גרעיני הנח"ל – כי האמין  שאבד כלח על מסגרת צבאיות לציונות סוציאליסטיות, והיחידות המגזריות גוררות שירות קרבי פחות משמעותי. כן, אלעזר שטרן, שרק לפני כמה שנים חשב שאין צורך יותר באותם ציונים בעלי כומתות ירוקות שגם שירתו בקרבי וגם תרמו למדינה בסקטורים ההתיישבותיים והחינוכיים בפריפריה, חושב עכשיו שצריך להאדיר אנשים שנמצאים בחו"ל בשליחות הרב המנוח וחצרו. הם כנראה יותר ציונים מהנחלאוו"ים, וכנראה שפשוט לא שמנו לב.

חבר הכנסת אלעזר שטרן הוא נבחר ציבור שמעמיד את המונחים "שירות" ואזרחות" בפני שינוי מסוכן וקיצוני. במשך שנים היעדר ההפרדה בין דת למדינה מנע הרבה מהלכים של שוויון בחברה הישראלית, ותרם רבות לחוסר ההסכמה על השירות הצבאי והאזרחי. עכשיו שטרן פותח כאן פתח לחיסול כל שארית של  קונצנזוס, ובמקביל תורם לנסיגה בפלורליזם ובדמוקרטיה – ממאפייני היסוד של המקום הזה.

אסור למדינת ישראל לאפשר לחב"ד לפעול בחסות המדינה. זו תנועה שמנצלת את המפעל שבנתה כדי לפרוש חסות על צעירים קצת אבודים, לעתים תכופות גם קצת מטושטשים על ידי חומרים כאלו ואחרים, ותוך כדי מחדירה להם מסרים דתיים ומשיחיים. הם רוצים להמשיך בפעילות שלהם? העולם חופשי, החב"דניקים יכולים לעשות מה שהם רוצים – אבל לא בחסות חוק ולגיטימציה של ממשלת ישראל.  זה לא פלורליזם, זה מתן היתר רשמי לשטיפת מוח.

נעה שפיגל היא עיתונאית ב"רדיו צפון ללא הפסקה"