אחד הגורמים להצלחה הגדולה של נפתלי בנט במערכת הבחירות האחרונה היה הבנייה המוקפדת של תדמיתו האישית כמפקד זוטר. לא ראש המערכת, לא סגנו, לא הקצין המדושן שיושב במפקדה ומוריד פקודות אל מול מסכי הפלזמה, אלא איש השטח שאוכל עם בחוריו מאותו מסטינג, זה שגם אחרון הטוראים זוכה ממנו לכינוי "אחי".
עכשיו כשהוא יושב על כורסת שר הכלכלה, וכשמאחוריו קריירה עסקית מוצלחת אפילו יותר מזו הצבאית, בנט מחבר את הניסיון ואת המוטיבציה שלו ומביא את אותה הגישה גם אל עולם היזמות. הוא חוזר אל הרחוב, פוגש בגובה העיניים יזמים חדשים ובמו ידיו נותן פוש נוסף לעגלת הכלכלה הישראלית.
הפרק הראשון של "יש לך עסק עם נפתלי בנט", סדרת תוכניות האינטרנט החדשה ביוזמתו ובכיכובו מציג עקרון מבורך. בנט, פוליטיקאי חדש מצד אחד אבל מאני-מייקר מוכח מצד שני, מביא ברצועת וידאו של 2:30 דקות את נסיונו, את מרצו ובעיקר את רום תפקידו כדי לקדם את מטרה כפולה: לסייע ליזמים שכבר קפצו למים במהלך העשייה שלהם, ולעודד אנשים שעומדים מחוץ לבריכה לסתום את האף ולעשות קפיצת נר. רק שבדרך, לפחות על פי הפרק הראשון בסדרה, הוא חושף משבר זהות ומגלה קושי למקם את עצמו בין עמדת מגן המרחב הציבורי-כללי לבין מוביל המרחב העסקי-פרטי. כי אף שכל הסרטון מתבסס על כך ששר הכלכלה מקדם באופן מעשי מיזם צעיר ושאפתני, נראה שבנט לא נתן את דעתו, או שאולי הדחיק, שאלות כמו: האם המיזם המדובר משפר את רווחת הכלל או שאולי הוא דווקא עושק אותו? האם היוזמה המסוימת מגדילה או מקטינה את הפערים בחברה? וכמובן שאלת השאלות: מי הוא מנחה התוכנית, נפתלי בנט שר הכלכלה שבא להגן על האינטרסים של מדינת ישראל או נפתלי בנט, העסקן חד האינסטינקטים שמריח עקיצה מקילומטרים ורץ לטפוח על השכם של אלה שעשו את זה?
"Woosh"הוא מיזם של "תחנות מים" הפזורות ברחבי תל אביב, ובהן העוברים והשבים יכולים למלא לבקבוק האישי שלהם מים שעל פי החברה, עוברים תהליך קפדני של טיהור וסינון. קיימת בהן גם האפשרות לשטוף את הבקבוקים שאתם מגיעים הצרכנים. השימוש בתחנות המים אינו חופשי ולא ניתן חינם לקהל הרחב: האפשרות להשתמש בהן היא רק בעזרת אמצעי זיהוי או כרטיס אשראי. עלות מילוי בקבוק של חצי ליטר היא שקל אחד. יחד עם זאת חשוב לציין כי אין המדובר בכלי שאמור להחליף את הברזיות הציבוריות החופשיות אלא כשירות נוסף לזה הקיים.
הרעיון אם כן מוצלח, הביצוע עומד למבחן בימים אלה, הברזיות נאות, אבל לפחות שאלה אחת נשארת פתוחה: מדוע העירייה לא מציבה עמדות שתייה ברמה דומה חינם לציבור הרחב, ובמקום זאת דורשת מהציבור לשלם מס נוסף אם ירצה לצרוך מים ששייכים לו ושעליהם הוא ממילא כבר שילם? לכאורה האינטרס הציבורי נפגע כאן ונבחרי הציבור ומגיני האינטרס הציבורי אמורים לוודא שעוול לא ייעשה.
רק שהנקודה הזאת לא עולה אפילו פעם אחת לאורך האייטם כולו על ידי המנחה-השר. כשהמנחה המסקר לא מעלה את הסוגיה הכי חשובה מבחינה ציבורית בסרטון, הוא יוצר כשל עיתונאי. כשהמנחה הוא גם שר הכלכלה של מדינת ישראל, זה כבר נהפך מקוריוז לעניין מדאיג. כי אם השר התעלם מהעניין משום שזאת התפישה הכלכלית שלו – ברזים באמצע הרחוב הם הצרה היותר קטנה שלנו.
במהלך התוכנית משוחח בנט עם מנכ"ל "Woosh", איתי תייס זמיר, ושומע ממנו שאחד מיתרונות תחנת המים הוא בתועלת הסביבתית. במקום לקנות בקבוק מים בכל פעם שרוצים לשתות, האיש ברחוב יכול לבוא עם בקבוק משומש מהבית, למלא בו מים טריים ומטוהרים, להימנע מבזבוז מיותר של שימוש בבקבוקים חד פעמיים – והכל בעלות של שקל אחד לחצי ליטר. בנט, איש עסקים מהיר, פונה אל המצלמה ומחשב בקול רם: "עולה שמונה שקלים לקנות בקבוק ואצלכם רק שקל. דיל לא רע, דיל לא רע". אחר כך מדווח זמיר שעל פי העיקרון הזה, עד לשעת צילום התוכנית חסכה המערכת 53 אלף בקבוקי פלסטיק. בנט משלים אותו ומקיש שעל פי עלות של שמונה שקלים לבקבוק, חסכו תחנות המים של "Woosh" כבר 400 אלף שקל. "דבר מדהים", הוא מסכם את התובנה.
בנט לא מכניס למשוואה את הנתון "53 אלף כפול שקל אחד" שהעוברים והשבים כבר השאירו בעמדה הפרטית שברחוב על מים שהגיעו מרשת המים העירונית, שעליהם הם כבר שילמו בארנונה ושמחובת הרשויות לספק אותם חינם. בזאת הוא מאפשר לרשויות לחמוק מתחת לרדאר האחריות, כל הדרך אל הכיס התופח של יזמים פרטיים זריזים.
שר הכלכלה של ישראל אמור היה לעצור מיזם כזה בגופו, להעמיד במקום את ראש העיר שנותן לזה יד, ולוודא שכל ראשי הרשויות הפנימו שהם לא יוכלו להעמיד ברזיות מודרניות בתשלום, כל עוד הברזיות הציבוריות שבאחריותן ישנות, לא היגייניות ופחות ראויות לשימוש. אנחנו מדברים על הרחוב, על המרחב הציבורי, על מים, לא על קולה. לשר כלכלה אמור להיות איכפת מזה, ליזם שכבר עשה את זה ואפילו מנחה תוכנית בנושא, זה כנראה פחות נוגע.
הכשל הקוגניטיבי העיקרי שנפתלי בנט מציג בתוכנית הוא בהתעלמות מהעיקרון שעל פיו ההכנסה של האחד היא ההוצאה של האחר. לאורך התוכנית כולה בנט לא הוכיח אפילו פעם אחת שהוא זוכר שהוא עובד עכשיו בשביל הצד המוציא ולא בשביל הצד המכניס, ושעליו לדאוג לצד המשלם – לאזרח – קודם. החישוב החד צדדי שהוא עושה, ההתעלמות מהחלק הפחות נוח במשוואה, הוא בדיוק הרגע שבו נחשף שהיזם בנט כנראה שולט בשר בנט ולא להפך. זאת בדיוק הנקודה שבה הפרק הראשון בסדרה "יש לך עסק עם נפתלי בנט" נהפך מיוזמת אינטרנט מרעננת לתשדיר הבחירות הכן והאותנטי ביותר שבו כיכב שר הכלכלה מעודו.