השופטת אסתר חיות "לא מבינה איך אדם המצהיר שהוא דוגל באי-אלימות יכול לומר על מי שחוטף ילדים שהם לא טרוריסטים". גם אני לא. בכלל, אני חושב שכמה מהתבטאויותיה של חברת הכנסת חנין זועבי הן בלתי נסבלות. אני חושב שהיא נכשלה במבחן המוסרי של לכנות את הרוע בשמו. אני גם חושב שהיא נכשלה בתפקידה כמנהיגה פוליטית של הציבור הערבי. אני גם חושב שלא ראוי שחבר פרלמנט יתבטא כפי שהתבטאה. את כל אלה ועוד אני חושב. אבל, וזה אבל חשוב, זה בסךהכל מה שאני חושב. ואפילו אם אני מצטרף למחשבותיה של השופטת חיות, אלה בסך הכל המחשבות של שנינו. אפשר לדבר עליהן, אפשר להתווכח עליהן, אפשר לחשוב אחרת. אסור להפוך אותן למחשבות המותרות היחידות.

את זועבי הרחיקה ועדת האתיקה ממליאת הכנסת למשך חצי שנה, כי לטענת הוועדה היא הפרה כלל (תמוה) מכללי האתיקה של חברי הכנסת, לפיו "חובתו של חבר הכנסת לייצג את ציבור בוחריו באופן שישרת את טובת המדינה". כששופטי הרוב בעליון (מרים נאור, אסתר חיות, אליקים רובינשטיין וחנן מלצר) החליטו לא להתערב בנושא, הם למעשה הסכימו שהרוב בכנסת יכול לקבוע מהי טובת המדינה, ולכפות את קביעתו על המיעוט. טובת המדינה, לפי תפישה זו, היא טובת המדינה כמו שהרוב היהודי רואה אותה. ערבים יכולים לבחור לתפוש את טובת המדינה כטובת היהודים, או לא לתפוש אותה בכלל.

כאמור, אני חושב שהתבטאויותיה של זועבי חמורות. מצד שני, היא נתנה הסברים סבירים בהחלט ששוללים את ההעמדה שלהם כנוגדים בבירור את טובת המדינה. היא אמרה שבדברה על "מצור על ישראל" התכוונה למצור מדיני, תסריט שלא מעט מאנשי מחנה השלום הישראלי מאמינים שרק הוא יקדם את טובת המדינה. יכולה להיות שההסבר שלה היה כן, יכול להיות שלא. שופטי העליון המנוסים בהלכות פרשנות, גם כשהיא דורשת יצירתיות רבה, יכלו להסתפק בו כדי לקבוע שאין לנדות מהזירה הדמוקרטית ייצוג של אותם אזרחי המדינה שיש להם תפישה שונה משלהם בנוגע לטובת המדינה. במקום זאת, הם הצטרפו לברירת המחדל של רבים בישראל שמאמינים שאין צורך לשאול ערבי למה התכוון, הוא התכוון לזרוק אותנו לים.

שופטי העליון הסכימו שהעונש "חריג בחומרתו", אולם בכל זאת לא מצאו לנכון להעיר לוועדת האתיקה על האיפה ואיפה שהיא נוהגת. ח"כ דני דנון למשל, יכול לדחוף את ישראל להמשיך ולשלוח חיילים אל מותם ב"צוק איתן", אחרי שאפילו נתניהו הבין שהגיעה העת להפסיק את האש, ואיש לא יחשוב שבכך הוא פועל נגד טובת המדינה. ח"כ משה פייגלין יכול לקדם חזון של מדינה שבה לערבים אין זכות הצבעה לכנסת, וגם בזה לא יהיה משום ניגוד עם טובת המדינה. אז הרוב יכול לקבוע מה נוגד את טובת המדינה ולהעניש באופן "חריג בחומרתו" את מי שחושבת אחרת.

עבור דני דנון ושכמותו, ההשעיה מהמליאה היתה רק משחק מקדים. העניין עצמו הוא פסילתה של זועבי מלרוץ לכנסת. בוועדת הבחירות, המורכבת מנציגי מפלגות הבית, לא יהיה להם כל קושי להעביר את הפסילה הזאת. אין בכנסת רוב למחשבה שפסילת מפלגה היא עניין שמעורר איזו דילמה דמוקרטית. למרות החלטת בג"ץ בעניין ההשעיה, אני מוכן להמר על מעט מכבודי ולקבוע שבג"ץ לא יאשר את פסילתה.

אמנם מבחינה משפטית טהורה, רף הפסילה הוא די נמוך יחסית. די ב"שלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית" וב"הסתה לגזענות" כדי להצדיק פסילה כזו. בינינו, זועבי עונה על חלק מהדרישות האלה – כמו גם חלקים בליכוד, כל הבית היהודי וכל המפלגות החרדיות. בג"ץ מודע לזה, ומכיוון שהיסטורית הוא אינו מתקשה להתערב בביטול ההחלטות הפוליטיות של ועדת הבחירות, וכיוון שאישר את ריצתו של עזמי בשארה שהיתה הרבה יותר בעייתית, אני מהמר שלא יפסול את זועבי. אבל כאמור, רק מעט מכבודי אני שם על כף המאזניים, כי האווירה נגד פוליטיקאים ערבים (לא בלי תרומה שלהם) מצטברת ומשפיעה גם על הטובים ביותר, אלא אם הם ממש מגויסים למאבק נגדה.

ועוד עניין אחד – שוב הערבי נשאר לבד. ממש כשם שכל חברי ועדת האתיקה בכנסת פרט לח"כ חנאסוויד, הצביעו בעד ענישתה של זועבי; כך כל חברי הרכב השופטים פרט לשופט ג'ובראן הצביעו בעד דחיית עתירתה. מערכת המשפט שלנו היא המערכת השלטונית הנקייה והעניינית ביותר. לדעתי היא נקייה ועניינית אף מבלי להשוות אותה לכנסת, לתקשורת, לצבא או לפקידי הממשל הבכירים. אבל צריך מנה גדושה של תמימות לחשוב ששיקולי השופטים הם תמיד משפטיים טהורים. לאווירה הציבורית, לדעת הקהל, ללחץ התקשורתי, לאמון בבית המשפט, לאהדה כלפי עותר פלוני ולטינה כלפי עותר אלמוני, לכל אלה יש תפקיד בהכרעה השיפוטית. זה יהיה כך כל עוד על כס השיפוט יישבו בני אדם. אם כבר יש שיקולים לא משפטיים, וכאמור – יש, הייתי רוצה לראות אותם שוקלים גם את השיקול הזה. יושבים ומדברים ביניהם עד שייצא עשן לבן, ובלבד שלא ייצא אל הציבור הערבי מסר שלפיו ערבי, גם כשהגיע לבית המשפט העליון, יישאר לבדו להגן על הציבור הערבי ונציגיו ולתמוך בזכותם להשמיע קול.

לבית המשפט העליון מובטחים בשנים הקרובות מבחנים רבים נוספים בזירה הזאת. אל מול גל גואה של גזענות ולאומנות, הוא יידרש שוב ושוב לסמן את גבולות המגרש, ולקבוע מה אסור לרוב בדמוקרטיה לעשות למיעוט. אסור לו להתחמק מתפקידו בזירה הזאת על ידי מדיניות של אי-התערבות והיתלות בכל מיני שיקולים מעשיים, כפי שעשה הפעם (בטענה שממילא עם התפזרות הכנסת העתירה מאבדת ממשמעותה). הוא חייב להשמיע קול רם וברור. זהו אינטרס עליון של כולנו שבית-המשפט העליון יצליח איכשהו למנוע קריעת נתחים גדולים מדי מהדמוקרטיה הישראלי וניתוק בלתי הפיך בין הרוב היהודי למיעוט הערבי. מי שלא מבין זאת, אינו מבין טובת המדינה מהי.