האבל שלי הוא תינוקת קפריזית עם חשקים שלא ברא השטן.
*
כשאבא שלי הפסיק לאכול התחלתי לאכול גם בשבילו. אין כמו פחמימה, שתיים, עשר, כדי להוריד במעט את מפלס החרדה. טענתי אז מול כל מי שהתעניין, כלומר כל מי שהכרחתי להתעניין (כי בהחלט עולה בי החשד מדי פעם שהרגלי האכילה שלי לא באמת מעניינים את האנושות, לכו תבינו), שאין ברירה, האיש הפסיק לאכול ואני נאלצת, בדיוק כמו בהריון, לאכול עכשיו בשביל שניים.
ילדה טובה, אוכלת גם בשביל אבא.
*
כשהוא הועבר לבית חולים ואנשים התחילו לבוא כדי לתמוך בנו ולהיפרד ממנו הם תמכו במקביל בלי דעת גם בנטייה שלי הזו החדשה ושמחו להוציא אותי משם לאכול. ובהחלט היו כמה ארוחות טובות על הדרך שאותן אכלתי במסירות רבה. רבה מאוד אפילו. ממש ממש רבה.
ממש.
*
כשהסוף התקרב ולא רציתי להתרחק מדי אכלתי בדקדקנות ומסירות בערך כל מה שהיה לקניון האטרקטיבי "קניון ויצמן" הצמוד לבית החולים איכילוב – והמקום שבו מסתובבים אנשים בפיג'מות וחלוקים – להציע לי. בעיקר נהגתי לבדר את נפשי הדואבת בקונדיטוריה שהגישה את המאכל הכל כך אקזוטי בורקס. תגלית מרהיבה. עפתי על הבורקסים שלהם כאילו הם, בכבודם ובעצמם, על מילוי תפוחי האדמה והתרד שלהם, יצילו את אבא שלי. ואם לא אותו, אז אותי. לעסתי אותם בלהט בולמי, בכניסה לבית החולים, בעמידה, כשבו זמנית אני נוזפת בעצמי ומתבאסת שאיני מגיבה לחרדה ולצער בעדינות אנורקטית ראויה. בהחלט היו לי ציפיות מעצמי וחבל.
איפה עדינות ואיפה אני, מפולות בוץ סתמו לי את הנשמה, הלב שלי דימם לכל הכיוונים ושום דבר במהלך ההוא לא היה עדין או שקט, והייתי כה מורעבת כל הזמן שאפילו מצאתי את עצמי פוזלת כמה וכמה פעמים לפירה הדוחה שהוגש לחולי המחלקה בכלי הפלסטיק הכל כך לא מזמינים (אבל התאפקתי, הי, גם לי יש קווים אדומים).
*
הנחמה היחידה שעמדה לנגד עיני בתחום המשקל והתזונה היא שכשכל זה ייגמר בסוף – אהיה כל כך שבורה שלבטח לא אכניס לפי ולו פירור. ואז או הו כמה שארד במשקל!
צילום: מאיה הפנר
*
כשאבא שלי מת לעסתי בפואייה של המחלקה סנדוויץ' טונה. אני זוכרת את זה כי אחר כך זה הכעיס אותי נורא – כאילו, ראבאק, איפה חינכו אותך בן אדם?! ועוד סנדוויץ' טונה, זה לא לכאן ולא לכאן – מילא סלט חסה אוורירי או לחגוג את החיים עם סטייק עסיסי, אבל לא, כריך טונה עגמומי.
הא לכם סיכום ביניים של התקופה: סנדוויץ' טונה. טראגי ונורא.
*
אחרי שהוא מת, ואחרי כל אותן פחמימות שניסיתי לעלף את עצמי בעזרתן במהלך השבעה, ציפיתי בשקיקה לרגע הזה שהצער יקהה לי את הרעב. כל כך חיכיתי כבר שערכתי ניסויים בערך כל שעה עגולה: "הנה, בננה חמודה, אקלף אותה ונראה אם אני מרגישה כבר שבעה", אבל הבננה הריחה לי כמו החלק הטוב של החיים והיא נבלעה כפי שקולפה – ביעילות ובשקידה; גם הפסטה עברה את מחסום העגמומיות שלי, גם השוקולד, גם השטוחים, גם הפשטידה, וכן, גם העוגה. והייתי בהחלט עגומה אבל יחד עם זאת רעבה. רעבה נורא. עכשיו במקום לאכול בשביל שניים, נהיתה לי תחושה שאני אוכלת בשביל המתים כולם, מכל הזמנים, משחר ההיסטוריה, מכל היבשות באשר הן שם. תחיית מתים קולינרית בתיווכה של קיבה אחת קטנה.
*
עברו 30 הימים הראשונים, מצעד של פחמימות העביר לי את הזמן, והנה, כמה ימים אחרי גילוי המצבה התחיל העניין של המיץ. כל יום באותה השעה, כשהדמדומים מתחילים לכהות, שעת התינוקות הבוכים והציפורים המתארגנות לשנת לילה, אני רציתי מיץ. לא בחזירות אגב, כוס אחת בהחלט הספיקה לי – מתוקה ולא מנחמת אבל כנראה שבהחלט מנסה. ובכל פעם מחדש הופתעתי מהתשוקה הזאת, העזה, תשוקה מהסוג ששולחת אותי ארבע קומות למטה, לרחוב, כדי לקנות לי מיץ תכף ומיד, עכשיו, מהר, כי אני חייבת, כי גם המיץ, כנראה, בדיוק כמו הבורקס ההוא שלפניו, עשוי להציל את נשמתי, אולי אפילו להחזיר אותו. ואם לא אז לא, כי כבר התגנב החשד שלא – אז מיץ, מתברר שזה נורא טעים.
*
עברו עוד חודשיים, כוסות נגמעו וירדו להידבק ולחבוק את ירכיי, אל המיץ הצטרפו דובשניות הבוקר, שמוגרו על ידי חלה לבנה, לבנה-לבנה, עם נקניק חריף וצובט, שהוחלף לאחרונה על ידי צנצנות של חמאת בוטנים חלקלקה ורכה, מערסלת אותי מבפנים ומבטיחה לי שהרע מכל מאחורי. או שלא כי מה היא מבינה, היא כולה חמאה מבוטנים.
*
לפני כמה שבועות הלכתי עם נערי ברחוב, מלאה עד אפס מקום, כל כך נשבר לי מהבולמיה הזאת המשעבדת והמכבידה שמישהי פתאום אמרה בקול רם שהגיע הזמן להתנקות. ואחרי ששנינו הבנו מופתעים שהמישהי הזאת היא אני אמר לי נערי החכם בחביבות "אמא, שחררי, את כל כך לא שם, בואי נחכה שתעבור שנה".
*
קיבינימט.
*
אז אני מחכה, מתוך תקווה שכשתיתקלו בצפלין העגלגל ברחוב, תזהו ותגידו לי שלום. שלום.