הוויכוח סביב דו"ח ועדת לנדס מחטיא, לדעתי, את העיקר: להצעה לסגור את רשות השידור הנוכחית ולפתוח חדשה יש צליל מפתה: ניפטר מכל הסיאוב, השומנים, המכשלות, נתחיל מחדש. אבל, כשם שראינו בעבר, הקריאות ל"התחלה חדשה" אינן אלא אוטופיות, כך כאן, הפעם. אני נזכר בקריאתו של חיים הזז לסגירת (אם לא שריפת) בתי הכנסת וההיסטוריה היהודית; באיסור בחסות המשטרה על הצגות ביידיש; ב"עיברות" השמות; בבוז לעדתיות ולגלותיות מול ה"ישראליות" הצברית הצעירה והבטוחה בעצמה. כי ברגע שנסגור – נפתור! או בביטוי הישראלי המוכר – "זבנג וגמרנו".

אבל ההיסטוריה פועלת בדרכיה שלה, וכך גם התרבות הפוליטית. לבריטניה, מולדת השידור הציבורי, כלל אין "חוק" המסדיר את קיומו, אלא אמנה שכולם מכבדים אותה, מקצועיות שכולם (או הרוב, לפחות) מסכימים בנוגע אליה, אלה חוקי משחק שמקיימים, למרות המגרעות. השינויים שעבר השידור הציבורי הבריטי במשך השנים היו מרחיקי לכת – ולמרות הכל איש לא הציע, אפילו בתקופות קשות ומכעיסות – לסגור ולפתוח מחדש. כך המצב גם בכל המדינות שבהן קיים שידור ציבורי – למעט יוון, מדינה בקריסה. אני בטוח שאיש מהמומחים ששאלה ועדת לנדס במדינות אחרות לא הציע – מנסיונו שלו – לסגור ולפתוח.   

התרבות הפוליטית שלנו היא שיצרה את רשות השידור ותחלואיה. עוד לפני ימי הטלוויזיה הכללית, שקמה, כפי שתיאר אחד מעובדיה, "מחוץ לרחם", גם היא כמינהלת עצמאית. אחר כך, לא הצליחו שום חוק, ועדה, תקנה, החלטה, לשנות כהוא זה את מיקומה החברתי והתרבותי של רשות השידור כבבואה נאמנה של החברה, הפוליטיקה והתרבות בישראל. היא היתה שובבה לעתים וממלכתית כשצריך, במיוחד בעתות חירום, חג ומועד. היא היתה מלווה נאמנה של הממסד, מסוכסכת ממש כמוהו, לטוב ולרע. והנה, אותה תרבות פוליטית מינתה עכשיו, ברוח הימים האלה את רם לנדס ואנשיו לנקות את האורוות.

הם הבינו מיד את שפת הסימנים שהולידה את הוועדה: במוצהר, התכוונו המכוונים להיפטר מתחלואי הרשות הנוכחיים – ויש כאלה בשפע, כולנו יודעים – ולהציג שידור ציבורי מתוקן, ברוח הזמן והאידיאולוגיה הדומיננטיים בישראל ובעולם. אבל מאחורי השיקולים הללו ראינו גם סימן אחר: התשוקה (המובנת כשלעצמה) להציג לפני הציבור הישג כמותי, פשוט, מובן, קליט, וחביב. במלים אחרות – "כחלוני": היינו, ביטול האגרה, עוד בקדנציה הנוכחית, עם תאריך יעד קרוב ומוחשי.

מיד לאחר שנורה החץ, החלה הוועדה לצייר סביבו את מעגלי המטרה, שלאמיתו של דבר, ישאירו את הרשות במקום הבעייתי שהיתה בו: אותם ערוצים בשם אחר, אותם גופים מנהליים בעטיפה מעט שונה, אותם ערכים שכביכול הנחו את השידור הציבורי מראשיתו – ולאמיתו של דבר הם בבחינת מלים ריקות ללא שינוי דרסטי, המתקיימות באותה תרבות פוליטית שממנה צמחו ועדת לנדס וכל הוועדות שלפניה. כל אלה פועלים במרחב הציבורי הציני שלנו, המאפשר למפלגות פוליטיות להפוך לקהילות שבטיות ועדתיות, המתיר למוסדות הלימוד שלנו לחנך לשנאת המדינה, לדחיית התרבות, המדע והרוח, ולמוסדות ושירותי הממשל מכל סוג לשלב ידיים עם אוליגרכים וטייקונים לתפארת מדינת ישראל.

גם שאלות מקצועיות רבות נותרו ללא תשובה. וכאן אני חייב לומר שגם בפי אין תשובה מוסמכת לשאלה, שבה מתחבטים עיתונאים, מנהלים ואנשי אקדמיה בכל המדינות שבהן מתקיים שידור ציבורי: כיצד השידור הציבורי לגווניו צריך להיראות בעתיד – כאשר עולם התקשורת בארץ ובעולם מתחבט בין המדיה המסורתית למדיה החדשה; האם ערוץ ציבורי הכרחי? ודווקא במקום ובעידן שבו חדשות ואקטואליה מקבלות ביטוי איכותי ומקיף גם בערוצים המסחריים; במקום ובעידן שבו יש יותר ערוצים משנוכל לקלוט, ובפתח אפליקציות לאינספור ערוצים או לתמהיל של כאלה שנוכל להרכיב בעצמנו, ללא שמישהו יכתיב או יקבע מלמעלה מה ישודר, היכן ומתי (אני מודה גם שלפני שלוש שנים ניסיתי, בעזרת עמיתי, להציע "חזון" לרשות השידור, המבוסס על כמה מהעקרונות המוצעים כאן. החזון נותר, לצערי, במגירה אי שם ככל ההצעות שלפניו).

וישנה גם השאלה המנקרת בבסיס המבנה החדש, בעיית המימון: האם אגרת הרכב אינה אגרה? האין דמה סמוק ממש כמו זה של אגרת הטלוויזיה? והאם צריך לסמוך על טוּב לבו של משרד האוצר שיממן את החסר? והאם אין ההסדר הזה ודומיו המוצעים עכשיו אותה גברת בשנוי אָגֶרֶת?

בעידן כזה ייתכן שעדיף מעין "בית תוכן" ציבורי: אולי מעין "חממה" שתפעל תוך שיתוף פעולה עם ערוצים אחרים מסוגים שונים – בטלוויזיה או באינטרנט, במחקר או במגזרים החברתיים, ביצירה וביזמות – אמנותית, עכשווית, בידורית, ועוד. אבל לכל אלה ולהצעות אחרות שוודאי קיימות אי שם נחוצה מחשבה סבלנית, דיון ציבורי, מקצועי ואינטלקטואלי – הרבה מעבר לדו"חות שרקחו כמה יועצים בכמה ישיבות מהירות, הרבה מעבר לזה שקיבלנו בדו"ח לנדס. ובמיוחד, יש צורך בדיון פתוח, מתמשך, ללא החרב המתהפכת של חיסול, ביטול וסגירה.

דוד ויצטום הוא מגיש ועורך תכניות בערוץ 1