אחד הדברים שמדהימים אותי זה כמה שקשה להבין איך מנגנונים ציבוריים עובדים. במיוחד מנגנון ששולל מאנשים זכויות, במיוחד אוכלוסיות מוחלשות, לא רק שהוא אינו שקוף, הוא פשוט ממש מסובך. בהתחלה חשבתי שחינוך משפטי יפתור את זה וכך אצליח להבין את הביורוקרטיה. אז חינוך משפטי עוזר להבין את החוק ואת התקנות, אבל כדי להבין בביורוקרטיה, צריך להבין איך הארגונים עובדים, בדרך כלל מתוך ניסיון ואימון. לי נראה שהיום הרשות המבצעת מחזיקה בכוח רב, ופעולותיה גורמות לרוב הפגיעות בזכויות בישראל.
זה במיוחד נכון כשהרשות המבצעת עובדת ישירות עבור גורמים חזקים במשק. רשות אחת כזאת היא ההוצאה לפועל. יותר מחצי מיליון בני אדם בישראל הם חייבים פרטיים בהוצאה לפועל (על חייבים עסקיים אפשר לדבר בפעם אחרת, במיוחד העסקים הקטנים והעצמאיים). עוד מעט, מסתיימת הוראת השעה שמנעה מההוצאה לפועל לאסור חייבים עקב חובם, ושוב תעלה התהייה במשרד המשפטים מה לעשות בנוגע לחייבים בהוצאה לפועל. בלשכת עורכי הדין יש קבוצה שדוחפת חזק לכיוון אמצעים דרקוניים. כמובן שהקבוצה הזאת עתידה להרוויח באופן ישיר.
על כן זה זמן טוב לנסות ולהבין קצת מה זאת המערכת הזאת, מנקודת המבט של קורבנותיה, החייבים. נתחיל עם המושג הזה, "עיקול": עיקול הוא כמו מחלה. אם את חייבת כסף (זה יכול להיות חודש אחד של שכירות, חוב לחדר מיון, או למנהלת החינוך העירונית) את נדבקת בווירוס. והוא הולך ומתפשט ומתגבר. הבנק שלך מקבל הוראה דיגיטלית ישירות ממשרדי עורכי הדין, להחזיק סכום שקבעו בהוצאה לפועל.
אחרי כמה ימים, אם לא הגעת להסדר עם בעל העיקול, לוקחים לך את הכסף מהחשבון. בחלק גדול מהמקרים – אצל יותר מחצי מיליון חייבים פרטיים בישראל – אין כסף בחשבון הבנק, כי אנשים לא משלמים חובות לחדר מיון או חברת חשמל או חברות הסלולרי בגלל שהם לא גומרים את החודש, ולא כי הם נוכלים שמחפשים לדפוק תאגידי ענק באמצעות אי-תשלום.
מה שזה אומר זה שמגיעים אלייך הביתה קבלני הביצוע של ההוצאה לפועל (כי את הביצוע של פעולות הגבייה הפריטו כבר ב-1990) ודופקים על הדלת. חזק. אם יש ילדים קטנים בבית, החוויה הזאת הופכת אותם את החייבים לאנשים שמפחדים לפתוח את הדלת, ובמיוחד שמדובר בנציגות רשמית של מערכת אכיפת החוק. אם יש לך דברים בבית שהם לא כלי אוכל או תשמישי קדושה – מעקלים לך אותם. שלא נדבר על עיקולים של מכוניות או בתים, לוקחים לך את זה, שזה בערך הדבר הכי מפחיד שיכול לקרות למשפחה חוץ ממחלה קשה.
ואז לוקחים את הדברים שלך להוצאה לפועל (המחסנים גם הם מופרטים) ומוכרים אותם במחירים סמליים, שמהם נגרעים דמי טיפול גבוהים שמגיעים ל-30 אחוזים. בסוף, זה שלקחו לך חצי בית שעלה לך הרבה מאוד כסף לאורך השנים, לא מוריד אפילו רבע מסכום החוב וגורם לכאב לב ולפגיעה עצומה בדימוי העצמי של המשפחה. כי אנחנו יודעים איזה רמת הזדהות היום יש לאנשים עם מוצרי הצריכה שלהם. אפשר לא להסכים עם זה, אבל זה המצב. כשמעקלים למשפחות את הטלוויזיה, את הטוסטר ואת שואב האבק או הפן (אלה מכרזים שפתוחים היום במחסן בפתח תקוה) אנשים מרגישים אפסים, נכנסים לדיכאון ואז נהיה עוד יותר קשה לצאת ממעגל החייבות.
קבלני הביצוע מרוויחים כסף על כמות הפריטים שהם מעקלים, בלי קשר לערך שלהם, לאפשרות האמיתית שהמוצרים יימכרו ויקטינו את החוב, או למידת הפגיעה במשפחה הספציפית. קבלן ביצוע שמעקל לפחות ארבעה פריטים יקבל בין 900-700 שקלים בישובים ערביים, 600-500 שקלים בעיירות פיתוח ו-400 שקלים בתל אביב. עורכי הדין הם המרוויחים הגדולים מפעולות הגבייה, וחשבונות שכר הטרחה שלהם מכפילים ומשלשים את חובות החייבים (מנגד, יש הרבה עורכי דין שעושים עבודת קודש בהצלת חייבים, אז נזכיר את זה בשביל האיזון).
בנציגות לשכת עורכי הדין טוענים תמיד שאין מספיק כלים לאכיפה ולכן הם מציעים בנוסף לכלים שיש היום כמו צו עיכוב יציאה מן הארץ, הגבלת כל חשבונות הבנק ועיקולים, גם להוסיף את האפשרות לגבות כסף מילדיהם והוריהם של חייבים, למנוע מהם רישיון נהיגה ועוד כלי נשק משפטיים כאלה.
למרות שעורכי הדין של התאגידים הגדולים, שהם הנושים העיקריים של חצי מיליון החייבים הפרטיים, טוענים שההוצאה לפועל היא מערכת שלא עושה מספיק, זאת אחת המערכות היעילות במדינה. היא מאפשרת לעורכי הדין לבצע פעולות אכיפה וגבייה באופן דיגיטלי, כך שתיק של חייבת, עובר לבית משפט בסדר דין מקוצר (אין משפט שנוכחים בו הצדדים ואין עדויות – רק הצגה של מסמכים) באמצעות מחשב; רשמי ההוצאה לפועל מקבלים החלטות שמועברות גם הם דיגיטלית ואלה הם פקידים במעמד של שופטים שיש להם שיקול דעת רחב ביותר שמוגבל אך במעט על ידי התקנות; עורכי הדין מעבירים את פקודות הביצוע השונות לבנקים שמקפיאים חשבונות ומעקלים נכסים; המערכת היא אוטומטית עבור הנושים: חייבת שרוצה לסגור חשבון צריכה להגיע להסדר עם עורכי הדין באופן ישיר.
עבור החייבות, המערכת היא מבוך רצוף חתחתים. כל פנייה למערכת לנסות ולעצור את מעגל החייבוּת, מצריכה זמן, ידע וכוח נפשי של אמזונה. אם אין לך כסף, הפקידים שעובדים בגבייה עבור עורכי הדין (שלא מטפלים בתיקים אלו בעצמם בדרך כלל) לא רואים אותך ממטר, אומרים שכל מה שאת אומרת הוא תירוץ ומתחילים מסע של הפחדות. הדבר שמפחיד באמת בהוצאה לפועל הוא שזאת מערכת שפועלת כאילו מחסור כלכלי ועוני הם עבירה פלילית ולא תוצר של מגוון גורמים שחלקם הם האחריות של החייבת, אבל חלקם, אולי הגדול, קשור קשר ישיר למדיניות כלכלית ממשלתית, לחוסר יציבות בשוק העבודה, ליוקר המחייה והפמפום של תרבות הצריכה.
אנשים שנכנסים למעגל של חייבוּת מתקשים מאוד לצאת ממנו. כלכלית, נפשית וחברתית. מהקשיים של חצי מיליון משפחות לשלם חובות, יש תעשיה שלמה של גובים, מאחסנים, מעקלים, בריונים, מאכערים שמרוויחים מן המנגנון הזה והופכים חוב כספי, שיכול לקרות לכל אחת, למבוך ביורוקרטי בלתי אפשרי שהופך את החיים למלחמת הישרדות. מעבר לשאלה המוסרית והפוליטית של הפעלת מערכת שהופכת את חייהם של מיליונים (החייבים וילדיהם) להסתבכות, נדמה, שגם העלויות למדינה יירדו, אם מאמץ יושקע בהפחתת החובות, ולא במערכת שמפרנסת את תעשיית הגובים.
