השבוע התעוררו כל אבירי המשק החופשי, ראשי המשק והאנשים שבאמת יודעים יותר טוב מכולנו מה המשק צריך כדי לצמוח, ומה צריך לקרות כדי לטפל בבעיות יסוד כמו הפערים בחברה הישראלית. הם תמיד מדברים באופן שוטף עם העיתונות הכלכלית, אבל השבוע הם מיהרו לכל מיקרופון וכתב עם עט, והסבירו למה אסור בשום אופן – אבל באמת בשום אופן – להיענות להצעתו של שר האוצר ולהגביל את שכר הבכירים בבנקים.

יש המון סטטיסטיקות שמראות כמה בדיוק עולים הבכירים בחברות הציבוריות. סטטיסטיקה אחת מלמדת ש-100 שיאני השכר הרוויחו בממוצע 6.2 מיליון שקל ב-2012 (או 620 מיליון שקל ביחד); סטטיסטיקה אחרת מלמדת שבכירי 100 החברות שמרכיבות את מדד תל אביב 100 הרוויחו בממוצע 3 מיליון שקל לראש, וכשלומדים שיש קרוב ל-400 אנשים כאלה, מסכמים את העלות המצרפית שלהם ב-2012 ב-1.15 מיליארד שקל.

למען הסדר הטוב, מספר המנהלים הנחשבים כ"בכירים" מבין החברות הציבוריות מסתכם איפשהו בין 2,000 ל-2,500. מעט יותר מ-500 חברות נסחרות בבורסה. אם נניח שהשכר הממוצע שהן משלמות לבכירים שלהן הוא משהו שמרני ברמת ה-1.5 מיליון שקל, ונספור רק 2,000 מנהלים, אפשר לסכם שהאנשים האלה מושכים סדר גודל של 3 מיליארד שקל בשנה.

אבירי המשק החופשי יסבירו לכם בשלב הזה שכל אדם מקבל את השכר הגבוה ביותר שהמשק מוכן לשלם לו. הם יסבירו לכם שאם נוריד את השכר נאבד את הטובים ביותר, הם יסבירו לכם שהאוצר כבר הכניס מנגנונים שבאמצעותם מוגבל שכר הבכירים.

מה שאבירי המשק החופשי לא יגידו לכם הוא ששכר הבכירים הוא אחת מהבעיות השורשיות ביותר של משק מודרני. תורידו את כל המלים היפות, ותזהו את המנגנון האולטימטיבי להעברת עושר מציבור רחב לקומץ מצומצם של אנשים. כמעט כל בית בישראל מחזיק בחברות בשוק ההון, בין אם ישירות ובין אם באמצעות החיסכון הפנסיוני שלו. הכסף שמושקע בשוק ההון הוא כסף של כולנו. ועדיין, מתוך הכסף הזה עוברים בכל שנה לפחות 3 מיליארד שקל ל-2,000 איש. וזה כסף שלא עובר לשום יד אחרת. תכפילו את זה, למשל, בעשר שנים, ותבינו על איזה היקף של העברת עושר מדובר.

אין כלי משוכלל ופשוט יותר מהכלי של שכר הבכירים ליצירת פערים והרחבתם במשק. פשוט אי אפשר לחשוב על פשע מאורגן יעיל יותר מהשיטה החוקית. ואם מישהו פוצה פה ומעיר שאולי זה לא כל כך הוגן? הוא "סוציאליסט", "קומוניסט" ו"מה זה פה, רוסיה סובייטית?" אסור לדבר על השיטה. זה חלק אינהרנטי מהשיטה.

המהלך של יאיר לפיד להפעיל לחץ על שכר הבכירים הוא מהלך נכון. מצומצם מדי (הכוונה היא להחיל אותו רק על המערכת הבנקאית), מוגבל מדי – אבל יותר טוב מכלום. המשמעות של הקטנת פערי השכר, לאורך זמן, היא שלילדים של כולנו יש סיכוי להיות משהו אחר מלבד עבדים.

ואם אתם חושבים שאנחנו משהו אחר מלבד עבדים, תסתכלו שוב על המספרים שם למעלה. אם 7 מיליון איש מחזיקים בנכס, אבל רק 2,000 איש נהנים ממנו, והיתר, במקרה הטוב, מצליחים לגמור את החודש – הרי שהכינוי העדין ביותר לכנות בו את השיטה הוא "אדונים ומשרתים". ואולי עדיף לקרוא לזה בשם הזה. ככה אולי נוכל להאמין לעצמנו בשבוע הבא, כשנשיר "עבדים היינו".