לפעמים מתמזל מזלנו ואנחנו זוכים לחופשה קצרה ממתקן השהייה הפתוח שישראל הפכה להיות. ואז אנחנו מקבלים הצצה למקום אחר, שמעורר בנו השתאות, לאו דווקא ביופיו הפוצע את עינינו – המורגלות בעכור, במוזנח, במרושל – אלא בעיקר בנורמליות שבו. באלטרנטיבה השפויה שהוא מעמיד מול המציאות שלנו, שככל שאנחנו מורגלים בה, אי אפשר באמת להסכין אתה.
מקום של הוגנות, של ניקיון, של אדיבות פשוטה שאינה מבקשת תמורה. מקום שמי הנהרות שלו שקופים, וככל הידוע אינם משרצה של מחלות ושום גשר מחופף לא קרס לתוכם באירוע ספורט בינלאומי מחמת השחיתות והריקבון שמאז רק העמיקו אחיזה.
מקום שבו פנסיונריות גוזמות ורדים או מטיילות עם כלבלבים או מתלבשות יפה ויוצאות לאכול גלידה, ולא חיות בפחד שמא לא יספיק להן הכסף לתרופות, כי הטייקונים – בעלי הבית הבלעדיים – גילחו להן את הפנסיה, וכי הכספים ששילמו כל חייהן לביטוח לאומי ניתנו כ"הלוואה" למשרד הביטחון, אותו בולען נטול קרקעית.
מקום שיכול להרשות לעצמו יופי לשם יופי, שהאסתטי אינו מוקרב בו על מזבח "סדר העדיפויות" או ה"מצב" או כל תירוץ אחר, ומה שנראה כמו גלריה לאמנות מתגלה כמספרה, וחצר פנימית שדומה לבית קפה שייכת בעצם לבית ספר, ואוניברסיטה אינה נראית כמו קסרקטין שנהגה במוחו של ארכיטקט מגלומני, בן יקיר לתרבות כוחנית, והמוזיאונים מעניקים שעה של כניסה בחינם מדי יום, או יום חינמי בשבוע – לא פעם אחת בשנה – כי תפקידם להפיץ אמנות, לא רק להרוויח כסף.
מקום שבו התור הוא דרך הגיונית לקבל שירות ולא זירת המשחקים של העוקפים והנדחפים. ואם תיכנסי לחנות או לדואר ותקדימי שלום, השלום שלך לא יישאר תלוי באוויר ולא יתקעו בך את מבט ה"מאיזו-מזבלה-אנחנו-מכירים".
מקום שבו מפגרים ופגועי מוח יושבים בטבעיות בבתי קפה יחד עם כולם, וברחובות יש נכים רבים יותר משאנחנו רגילים לראות, לא כי מספרם באוכלוסייה רב יותר אלא כי נגישות היא זכות מובנת מאליה ולא חסד. מקום שבו החדש לא מוחק את הישן והעשיר לא יורק על העני והחזק לא בועט בחולה ובזקן והקשישים והחלשים הם לא סחורה משומשת שמותר – שראוי – להשליך, והכובש לא הורג בנכבש ובילדיו.
מקום שבו הקיום אינו זירת קרב שבה אדם נידון להתגוננות מתמדת, שאנשים חיים בו בפשטות את חייהם השלווים, המפליאים ברגילותם. שלבם לא נשבר מדי בוקר כשהם פותחים את העיתון, ואם ישקיפו לעתיד יראו אפשרויות ותקווה, לא תהום.
ואפשר לצאת לבלות במקום הזה בלי שהאספרסו או השרדונה ייתקעו פתאום בגרון מאשמה ובושה וחרון חסר-אונים על כך שבמרחק נסיעה לא ארוכה המדינה שלך מתעמרת בחפים מפשע, מבצעת טיהור אתני, כולאת ללא משפט, משפילה במחסומים, חוטפת ילדים ממיטותיהם, מייבשת בארות ומחריבה בתי עוני, והכל בשמך.
וגם אם לא זכינו במקום הזה בהגרלה הגדולה, והמדינה שכן נפלה בחלקנו רק הולכת ומתרחקת ממנו, ומפעם לפעם מכאיב יותר לחזור אליה, להיות חלק ממנה – טוב לדעת שמקום כזה קיים היכנשהו, ושקיומנו שלנו הרעיל, האלים, אינו האפשרות היחידה.
טל ניצן היא משוררת ומתרגמת. ספר הילדים שכתבה, "בארץ אחרת", ראה אור השנה בהוצאת "עם עובד". ספר שיריה האחרון, "להביט באותו ענן פעמיים", ראה אור בהוצאת "קשב לשירה". זכתה השבוע בפרס דוליצקי לשירה מטעם האוניברסיטה העברית