פגשתי את פיטר פן בפעם הראשונה לפני שנתיים במוצאי שבת. אחותי ואני שיחקנו עם הילדים בחצר ביתה של סבתא. ראיתי את פיטר עומד ליד הגדר ולידו כלב קטן וג'ינג'י. בדרך כלל, גברים צעירים וזרים שעומדים ומסתכלים בשקט לתוך הבית מפחידים אותי, אבל פיטר עמד, חייך וביקש לשחק איתנו.

היה ברור לי שהוא לא מסוכן, רק לבד לו. כשפתחתי את השער הוא הושיט לי את היד ואמר בהתרגשות: אני מאספרגר. חשוב לי לומר שזה סיפור אמיתי, שהוא קרה לאור היום ההולך וכלה ושיש לי עדי ראייה: אחותי, שהיא בחורה רצינית, גיסי, סבתא שלי והילדים.

פיטר פן סיפר לנו שהוא היה בשילוב בתיכון עד שנה שעברה אבל עכשיו הוא עבר לתיכון לחינוך מיוחד שהוא מאוד לא אוהב. הוא הסתכל לי ולבת שלי בעיניים בריכוז רב ואמר שיש לנו עיניים בצבע של שוקולד מריר. הכלב שלו, בוני, אכל לדניאל שלי את הטוסט. כעסנו ביחד על בוני. נתתי לפיטר את הטלפון שלי. הוא ממעט להתקשר. לפעמים אנחנו נפגשים ברחוב ומאוד שמחים. מאוד שמחים להיפגש, אני מתכוונת, כי פיטר ממעט לשמוח.

***

לפני זמן מה נפגשנו ברחוב כשעמדתי לקחת את דניאל מהגן. פיטר עמד דומם וחיוור על המדרכה הנגדית, מחזיק בבוני. נפנפתי אליו וקראתי בשם שלו בקול רם. "כן, שמעתי אותך", אמר פיטר. "אני מאוד שמח לפגוש אותך". אמרתי לו שאני הולכת עם דניאל לגינת "הקוצר" ושאלתי אותו אם בא לו לבוא איתנו והוא אמר שהוא ישמח מאוד.

בגינה הציבורית ישבנו על ספסל ודניאל נסע בקורקינט שלו וחיכה לחברים מהגן. כל חבר שהגיע התקבל בקריאות התרגשות: "אלון! עמית! נעמה!" כאילו מדובר בפגישת מחזור היסטורית ולא בילדים שהתראו עשר דקות קודם לכן בגן ובילו יום שלם ביחד. "למאיה שלמדה איתי בתיכון הייתה מסיבת גיוס", אמר לי פיטר. "מאוד חיבבתי אותה. היא לא הזמינה אותי".

צילום: כריסטיאנו אוליביירה

שאלתי את פיטר מה שלומו והוא אמר שלא טוב. הוא סיפר לי שבשנה החולפת היה מאושפז במחלקה פסיכיאטרית בגלל התקפות זעם והתקפי חרדה ושזה היה נורא. מלא באנשים חולים, בוכים ומעשנים. הוא סיפר לי שכרגע הוא נמצא בבית, עם אמא ובוני ומבקר במרכז יום מאוד נחמד אבל שחוץ ממנו יש שם רק אנשים שלא יכולים לדבר ושזה לא מקדם אותו לשומקום שהוא היה רוצה להיות בו. "מה אתה רוצה לעשות, בעצם?" שאלתי אותו. "להתנדב באיזשהו מקום. משהו עם בעלי חיים, לטפל בבעלי חיים. או אולי להיות ללמוד להיות אדריכל נוף".

שאלתי את פיטר אם יש לו בגרויות והוא אמר לי שאין לו אף בגרות. אמרתי שייתכן זה מאוד יקשה עליו להתקבל ללימודי אדריכלות נוף.

"אז אולי סתם לנסוע?" אמר פיטר. "אני רוצה לבקר בכל מקום שיש בעולם. לראות הכל ולנסות הכל".

"בן כמה אתה?" שאלתי.

"בן 20", הוא ענה. כן, חשבתי בלב. בגיל הזה רוצים לנסוע, לגלות מקומות ולנסות דברים. פיטר ליפף את הרצועה של בוני מסביב ליד ורעד. ראיתי שהוא לובש רק חולצת טריקו. "אתה צריך להתלבש יותר חם", אמרתי.

"כן, גם אמא שלי, לפני שיצאתי מהבית, רבה איתי שאני צריך לקחת סוודר".

בינתיים באה סתוונית, אמא של עמית, לשבת לידי על הספסל. פיטר סיפר לשתינו על קשיים שיש לו עם המדריך במרכז היום שאומר לו דברים שלא מוצאים חן בעיניו. "אתה אומר לו שהוא מעצבן אותך?" שאלתי.

 פיטר ענה שלא, שקשה לו תמיד לענות כשמישהו מדבר אליו מהר. המלצתי לו על שיטה שמאוד עזרה לי: לנסח מכתב במייל עם כל הנושאים שמטרידים אותו ולשלוח למדריך. סתוונית אמרה שגם היא מתקשה לנסח מה היא חושבת בשעת ויכוח ושזה מאוד מתסכל. אחר כך היא קמה והלכה לשבת בספסל עם האמהות של נעמה ואלון. הרעד של פיטר הלך והתגבר. הוא הסתכל עלי במצוקה, אישונים מורחבים בתוך עיניים ענקיות בצבע של שוקולד מריר. שמתי את היד שלי על הידיים שלו שקפצו. הידיים שלו היו חמות. "קר לך?" שאלתי.

"לא, אני פוחד", ענה לי פיטר.

"למה אתה פוחד?"

"כי אני מוקף בילדים", הוא ענה.

"וילדים זה מפחיד?" שאלתי.

"כשאני הולך לטייל ברחוב עם בוני ילדים מתעללים בי. הם גורמים לי לעשות תנועות וצוחקים עלי".

"אולי כדאי שתברח", הצעתי הצעה מטומטמת.

"אמא אמרה שזה לא משנה, שבכל מקום הרגשות שלי תמיד ילכו איתי", הוא אמר.

***

פיטר סיפר שקשה לו מאוד לחיות לבד עם אמא ובוני. היחסים עם אמו קשים ובשנה הבאה הוא כנראה יעבור להוסטל של בית אקשטיין. שאלתי אותו אם זה משמח אותו והוא אמר לי שלא, שזה לא מה שהוא רוצה לעשות. הוא רוצה לטייל בחו"ל, ללמוד, להתנדב עם חיות, אבל הוא מפחד שזה לעולם לא יקרה. כל הזמן סובבתי את הראש לבדוק שאני רואה את דניאל. ביקשתי מפיטר סליחה, אמרתי לו שאני עדיין מקשיבה לו. "זה בסדר", הוא ענה לי בקול נרגש, "אני מבין אותך".

פיטר אמר שבלילה הוא מחכה שכבר יבוא היום, וביום – שיבוא הלילה. הוא סיפר שהוא שוכב במיטה והפחד השחור עוטף אותו, שהוא לא רואה עתיד ולא יודע למה להמשיך. ילדה קטנטנה במעיל ורוד ניסתה לחבק את בוני ואבא שלה ביקש מאתנו סליחה שהוא מפריע.

פיטר אמר, "זה בסדר". בבת אחת הוא קם ואמר שהוא צריך לחזור הביתה. הוא יצא מהגינה בהליכה המהירה והקופצנית שלו, בכתפיים מכווצות, כשבוני ממהר לצדו.

נשארתי לשבת בקור. דניאל הגיע אלי בפנים מכוסות דמעות ואמר שעמית לא נותן לו לשחק בכדורגל ומכריח אותו להיות השופט. קמתי מהספסל ונתתי לו יד. "אל תבכה, אהוב שלי", אמרתי. "אני אעזור לך".