גיא זהר: בקיצור, מה התקווה? אז נחכה לעימות הבא? לא עושים שום דבר, לא מקדמים שום דבר?
עמוס גלעד: יש לנו עוד איומים. קודם כל, המבצע הזה, הוא השיג הרתעה. הרתעה היא תמיד מצב תודעתי.
גיא זוהר: אנחנו לא מנצלים את ההרתעה כדי לקדם את זה לאיזשהו סוג של הסכם?
עמוס גלעד: עם מי?
גיא זוהר: עם חמאס.
עמוס גלעד: אתה לא יכול להגיע איתו להסכם. אני מסביר לך.
בתחילת החודש התייצב האלוף במיל' עמוס גלעד בתוכנית הרדיו של גיא זהר, דיבר קצת על איראן ואז התפנה להסביר לעם, לגיא זהר ולהיסטוריה את המדיניות הישראלית ביחס לעזה. בתמצית? מה שהיה הוא שיהיה. המבצע השיג הרתעה; הרתעה היא מצב תודעתי; לא ניתן לעשות כלום עם ההרתעה כי, אחרי הכל, אנחנו מדברים על התודעה של חמאס; אבל ניתן להשיג הרתעה; הרתעה היא תמיד מצב תודעתי.
שום דבר לא ישתנה, אומר גלעד. טענה דומה עולה מסירובו של הליכוד לפרסם מצע. ראש הממשלה טוען שהליכוד ממילא מפלגת השלטון, וכל מי שרוצה לראות במה הם מאמינים מוזמן להציץ במה שהממשלה עשתה. זה נכון, ושש השנים האחרונות מלמדות על מה שהליכוד מאמין בו יותר מכל מצע. ובכל זאת, דבר מה עגום וחמוץ מסתתר בהכרזות האלה, כלאחר יד: בכוונתנו לספק לכם עוד מאותו הדבר.
***
בנוגע לעזה, אם כן, צפויים לנו עוד כשני מבצעים צבאיים בקדנציה. אחד מהם עשוי להיות קל יחסית. ייהרגו בו שישה ישראלים ו-240 יפצעו. 223 פלסטינים ייהרגו ויותר מ-450 יפצעו. בסיבוב הבא, צה"ל יופתע מכך שברצועת עזה קיימות מנהרות, למרות שמנהרה שימשה לחטיפת גלעד שליט ולמרות שמנהרות שימשו, למשל, ב-2004 כדי לפגוע בנגמ"שים ישראליים בציר פילדלפי. בסיבוב הזה כבר ייהרגו 72 ישראלים ויותר מ-2,200 פלסטינים. בשני המקרים יאמר לנו שהושגה הרתעה. בשני המקרים ישראל לא תדבר עם חמאס – שני הצדדים ידברו זה עם זה באמצעות מתווך זר – ובשני המקרים ההסכמות שישראל תגיע אליהן שלא עם חמאס לא ידווחו לציבור הישראלי.
פינוי גני טל, אוגוסט 2005. צילום: דובר צה"ל
כמו כן, הציבור הישראלי צפוי לשמוע עוד נאומים על איראן, לעסוק בכיפוף ידיים עם חיזבאללה שיסתיים בתיקו, ולהגיע לסִפּה של אינתיפאדה שלישית כי ראש הממשלה לא מצליח לעצור כמה ח"כים מלעלות להר הבית. וזה התרחיש האופטימי. בתרחישים אחרים, המבצע הבא בעזה יהיה קשה וארוך יותר והדגדוג המתמיד בהר הבית יסתיים ביותר מאינתיפאדת הדריסות, שרבים כאן כבר הספיקו לשכוח.
***
ביטחון הוא הקלף החלש ביותר שיש לנתניהו. הסיבה היחידה שהוא מרשה לעצמו להזכיר את הנושא היא שבדרך פלא, בכל הנוגע לנושא הזה, השמאל נתפס כאופציה הפחות טובה.
תוכנית ההתנתקות היא לפחות אחת הסיבות המרכזיות לכך. לא לחינם בימין טורחים לגעת שוב ושוב בפצע. ההתנתקות היא התגשמות כל החששות של נסיגה ישראלית מהשטחים: השיקום והיישוב מחדש של תושבי גוש קטיף, למרות ההבטחות, היו רצופי ליקויים ושבע שנים לאחר ההתנתקות, רק 35 אחוז מהם מתגוררים ביישוב קבע. בנוסף, כשצה"ל עזב את הרצועה עדיין שלטה בה הרשות הפלסטינית. שנתיים אחר כך, כבר השתלט עליה חמאס. הירי לעבר ישראל, שהחל לפני ההתנתקות, נמשך וטווח הרקטות הלך וגדל. קרסה גם ההנחה המובלעת, שלא מרבים לדבר עליה, שצה"ל תמיד יוכל לחזור לשטח שעזב. ההתנתקות אף לא שיפרה במיוחד את הלגיטימציה הבינלאומית לתקיפה ישראלית בעזה, גם לאור פשע מלחמה מובהק כמו ירי לעבר ריכוזי אוכלוסייה אזרחיים. מתברר שנסיגה משטח לא חייבת להביא שלום, לא בהכרח מקלה על הגנה מפניו או על תקיפה מחודשת שלו ושלאשראי בינלאומי יש נטייה להתמסמס.
זה הפיל הענק שבחדר, ובעוד בימין משקיעים זמן ומאמצים כדי לומר זאת, בשמאל מעדיפים להדחיק. אחת הסיבות לזה, אני מניח, היא שהשמאל עסוק בניסיון לזכות במערכת הבחירות התורנית, שבה יפסיד, בין היתר, כי הפיל יושב עליו. אפשר להמשיך להתעלם מהבעיה הזאת ולקוות שמצבם הכלכלי של אזרחי ישראל יהפוך נואש מספיק כדי שהם ישכחו מהפיל בעצמם. אפשר לומר שאנחנו לא שמאלנים ולהאשים את נתניהו שהוא מדבר עם חמאס. אפשר להצביע בעד מחיקתה המוחלטת של חנין זועבי ובניית אתר הנצחה לפועלו של ברוך גולדשטיין. אפשר לדבר על הבקבוקים של שרה. אולי זה יעזור.
***
ואולי אפשר גם להניח שאת מערכת הבחירות הזו השמאל יפסיד, ולהתחיל לדבר לאנשים כאילו יש להם שכל. ההתנתקות לא עלתה יפה, אבל גם ניהול הסכסוך והסגר על עזה לא היו הצלחה מסחררת. בעוד שקל להבין מדוע רבים בציבור חוששים מביצוע נסיגה נוספת, לא ברור מדוע ישראל מתעקשת לבנות מעבר לקו הירוק. כל עוד מפלגת השמאל המרכזית בישראל מתעקשת שלא להציג תכנית מדינית קוהרנטית, אין שום סיבה שמישהו יצביע לה.
עמוס גלעד, אחד האחראיים לכישלון המסחרר שהוא הסגר על עזה, סיפר לאזרחי ישראל שמה שאנחנו רואים עכשיו – זה הכי טוב שיש. ובהתחשב במלמולים שנשמעים כיום מכיוון "המחנה הציוני", כמעט אפשר להקשיב לו ולהשתכנע.
איתמר שאלתיאל עובד בגישה – מרכז לשמירה על הזכות לנוע. הכתוב כאן אינו מייצג את דעת הארגון