הגמוניה לבנה

בועז לביא
נולד בניו יורק וגדל ברמת השרון. עבד כתסריטאי, יזם, מפתח משחקים, מחסנאי, עיתונאי, ועוזר לשליח במסעדה תאילנדית. סיפורים שלו התפרסמו בכתבי עת ואתרים, סרטו הקצר "האגם" הוקרן בפסטיבלים רבים בעולם, וב-2015 ייראה אור בארצות הברית רומן גרפי שיצר עם המאיירים אסף ותומר חנוכה. כותב כאן פעם בשבועיים

הגמוניה לבנה

בועז לביא

טורים קודמים

כשהמלח הפסיד עמדתם ביציעים והרעתם, כמו איזה קיסר ברומא, והמשכתם לפוצץ את הכול עם האבקה הממכרת הזו שעשויה מסלק, או מקנה סוכר, או מענבים, או מתירס, או מחולדות עם סכרת שכלואות אצלכם במעבדות. איפה אין את זה היום, תגידי לי? אתם בתוך הרוטב לסלט, בלחם, במרק, בפירות מיובשים, אפילו בבשר. אני אתפלא אם בתוך העניבה שלי אין איזה 8 גרם סוכר ככה בשביל התחושה הטובה

נפגשנו במסעדה ליד הים. ראשון הגעתי אני, חצי שעה לפניהם. כיוון שהים הוא מלוח, דאגתי לכך שאיש מהם לא יוכל לראות אותו, כדי שלא יחוש כאילו יש לי איזו העדפה. בחרתי בשולחן פנימי, ליד חלון המשקיף אל טרסת אבן. אם ירצו דווקא לבהות בגלים ולהיזכר בטעמם, ייאלצו לקום מהכיסא, לפתוח דלת זכוכית, לפנות שמאלה ולחצות את מעגל האור שהטיל זרקור כבד. שני אורחיי היו בראשית שנות השישים שלהם, אורחת ואורח ליתר דיוק, ושיערתי שלא ימהרו החוצה ברוח דצמבר הקרה. לא הייתי מעז לפגוש אותם בקיץ, אז הכול גלוי ואין מחסה וחייליה של יחידת סנפיר - משמר החופים הישראלי - מזמזמים על גבי הצרעות שלהם בבריזה הנעימה. הכרתי היטב את כלי השיט הללו: תיווכתי, בין הצללים, בעסקה בה נרכשו.

אכנה את מוזמניי "מר מלח" ו-"גברת סוכר". כינויים מגוחכים, אין צורך לומר. קשקוש פנדה בספר ילדים; דמויות משיר של לאה גולדברג. בפועל, לא יכול להיות דבר רחוק יותר משני אלה. הוא - מר מלח – מהנדס מכונות ואיש ניהול, בעל ותק של עשרות שנים בתעשיית המלח בישראל. היא - גברת סוכר – מהנדסת מזון, זוכת פרס "אסאבה" היוקרתי למהנדסי מזון מטעם האיגוד האמריקאי להנדסה חקלאית וביולוגית, ומראשיה של יצרנית סוכר ישראלית ששמה נודע למרחוק. בתחילה התלבטו השניים אם לפגוש אותי. הם נעתרו רק לאחר שהבטחתי להם חשאיות גמורה, ולצידה - כרטיסים חינם עבור כל אחד מנכדיהם לאירועי פסטיגל היי סקול 2 של חנוכה אותה שנה, כרטיסים שקיבלה אשתי ישירות מן המנהל האמנותי, שהעריץ אותה ואף קנה ממנה בקביעות עטלפים קטנים, סרוגים מצמר ויקוניה. שני אורחיי לא ידעו, כמובן, שההפתעה האמיתית שממתינה להם, גדולה מכך ויקרה לאין ערוך.

גברת סוכר הקדימה את מר מלח בשלוש או ארבע דקות, התיישבה לצדי לאחר שקמתי ונופפתי לה, ואז החלה לפשפש מבלי משים בשקיות הסוכר שנחו, כמו תמיד, על השולחן. מר מלח זיהה אותה מרחוק והצטרף. הייתה ביניהם כבר היכרות כלשהי, שלא הצלחתי לעמוד על טיבה; בין תעשיות הסוכר והמלח לא התקיים כמעט כל מגע, ולמרות שכנותם הטובה על המדפים, שני המוצרים הלבנים הפנו את הגב זה לזה. רציתי לטלטל קצת את הסטטוס קוו. הרגשתי שזה יעזור לי גם עסקית. אם יבינו שלשניהם יש בעצם אינטרס אחד, משותף, נוכל להגיע יחד רחוק. התלבטנו מול התפריטים. בסופו של דבר הלכנו אנו, הגברים, על מנות של דג, לי פילה מוסר ולמר מלח דניס אפוי, ואילו גברת סוכר בחרה בריזוטו של פירות ים. קעריות המזטים, שכיסו במהרה את המפה, גם הם הדגישו משום מה את המלוח, אבל לא נראה שלגברת סוכר אכפת. כמונו, גם היא ידעה שכל ארוחה מסתיימת בקינוח, ושלמלח אין שם ממשלה.

כשנעלמה המלצרית באפלולית, הפנו השניים את עיניהם אליי. "הגעתי לפה בהתקף של ספונדילוליסטזיס", אמר מר מלח, "אני על משככי כאבים כבר יומיים. כדאי מאוד שזה יהיה מעניין". "ספונדילוליסטזיס?", שאלה גברת סוכר. "זה סיבוך של ספונדילולידיס", אמר מר מלח. "לי זה נשמע כמו אותה מילה", אמרה גברת סוכר. "זה לא אותה מילה", אמר מר מלח והקיש במזלג, שכבר הונח לפניו, על אחד מפרקי יד שמאל שלו, "תקשיבי טוב לכל ההברות. ספונדי-לולי-סטזיס. זה המצב שאני נמצא בו עכשיו. הסיבוך. הסטזיס". "ואיך זה המצב הרגיל?", היא שאלה. "ספונדי-לולי-דיס", הוא אמר, מעט נוזף, "דיס". ראיתי שגברת סוכר לא מחבבת את הנימה המתנשאת, והרגשתי שאם לא אתערב מיד עלול הערב לעלות על שרטון שאין ממנו ירידה. "חברים", פתחתי, "תודה שבאתם. קודם כל אני מאחל לך, מר מלח (השתמשתי בשמו הפרטי, המתחרז כמעט עם פסנתר) שכאבי הספונדילוליסטזיס יחלפו מהר. אני מכיר היטב את המצב הזה, לצערי. אחד הקולגות שלי לשעבר סבל ממנו, גרמני עם חוליות במצב ירוד ביותר, וכששכרנו פעם יאכטה יחד, בים הקריבי, תקפו אותו הכאבים והוא כמעט יצא מדעתו. לא היה לנו שם רופא ולא תרופות, ונאלצתי לקשור אותו בחבל לעמוד התורן, כדי שלא יקפוץ אל הכרישים. כבר עקבו אחרינו כמה, הם מזהים מתאבדים מקילומטרים. יש להם ריח מיוחד. בכל מקרה, אני שמח שבאתם!" המלצרית שבה עם המנות. הצלחתי במשימתי, לפחות זמנית, וכולנו שקענו בתוך בשר חיות המים.

"לי אין ספונדילוליטיס", אמרה גברת סוכר לאחר שסיימנו את הסמול טוק בעניין דרכי הטיגון של דגיגים בארצות השפלה - כולנו אהבנו את הולנד והשיחה שפעה - "ועדיין", המשיכה, "הייתי שמחה לשמוע בשביל מה באנו". "ספונדילולי-סטזיס!", תיקן אותה מר מלח ברוח טובה. צחקנו. האווירה הלכה והתחממה, כוסות היין התרוקנו, והרגע הנכון הגיע. "חברים", אמרתי, "בואו לא נעשה את עצמנו. המצב רוח פה טוב והאוכל טעים, אבל שלושתנו יודעים שסוכר זה לא מה שהיה פעם, ומלח כבר מזמן מזמן לא. אתם אויבי הציבור". "על מה אתה מדבר?", שאל מר מלח, "תראה לי איש אחד שלא משתמש במלח". "בוא לא נעשה את עצמנו", אמרתי שוב. "מאז שנות השמונים, אם לא קודם, שרפתם את הקשרים שלכם עם מה שנקרא בריאות. כל בנאדם עם מודעות מינימלית התחיל להתרחק מכם. בכל פינה צצו אנשים עם לחץ דם וזרקו את כל המלחיות בבית לפח. רופאים רק שמעו על פציינט שעוד אוהב מלח והעיפו אותו בלי סנטימנטים מהקופת חולים. אבא שלי הפסיק לאכול מלח ב-1983, אתה יודע את זה? הפסיק. לא נוגע יותר. רק אם זה ממש מלח שיש אותו באופן אינטגרלי בתוך המנה. אז כן, ברור שכולם משתמשים עדיין במלח, אבל אם הייתי חוזר אתך עכשיו במכונת זמן לפיצרייה מתקופת הביקור של סאדאת, היית מחליק על הרצפה מרוב שהיא הייתה מלאה במלח. מאז 1979 ועד היום, כמות המלח בשקית בייגעלך ממוצעת ירדה ב-47 אחוז. 47 אחוז! ומי בכלל קונה בייגעלך בשקיות?". "אני", אמרה גברת סוכר.

אבקות לבנות, תקריב

"את!" פניתי אליה. מר מלח ישב בפנים נפולות. גרמתי לו להיזכר, מן הסתם לא בפעם הראשונה, בימיו הגדולים של המלח: העת העתיקה וימי הביניים ותקופת מסעי הצלב ושלושת רבעי המאה העשרים. בעצם כמעט כל ההיסטוריה. הוא ידע היטב שהימים האלו כבר לא ישובו. "עכשיו את!", חזרתי, הפעם עם שקית סוכר בידי, שאותה קרעתי ואת תכולתה פיזרתי בינינו על השולחן. "ימי החסד האחרונים", הרים מר מלח את ראשו ופלט בארס לכיוון גברת סוכר. "בדיוק", אמרתי לה. "עד עכשיו החזקתם איכשהו מעמד עם הקוקאין הזה שאתם מייצרים ודוחפים. שיקרתם, שיחדתם, מרחתם, אני לא יודע מה עוד עשיתם. אבל הסדקים עמוקים מדיי והאדמה רועדת. הזמן שלכם נגמר. כשהמלח הפסיד עמדתם ביציעים והרעתם, כמו איזה קיסר ברומא, והמשכתם לפוצץ את הכול עם האבקה הממכרת הזו שעשויה מסלק, או מקנה סוכר, או מענבים, או מתירס, או מחולדות עם סכרת שכלואות אצלכם במעבדות.  איפה אין את זה היום, תגידי לי? אתם בתוך הרוטב לסלט, בלחם, במרק, בפירות מיובשים, אפילו בבשר. אני אתפלא אם בתוך העניבה שלי אין איזה 8 גרם סוכר ככה בשביל התחושה הטובה. אבל גם הרגע שלכם הגיע. השמש הגדולה של הסוכר שוקעת. עוד 25 שנה, בדיוק כמו עם המלח, אתם תהיו התבלין הזה של האתמול, שאף אחד לא מעיז לאהוב מחוץ לבית, מחוץ להזיות שלו, באור יום".

הם שקעו בכיסאותיהם. האמת נוגעת גם באנשי המעש. אולי במיוחד בהם. הם היו מוטלים על גבם בזירה דמיונית, ולולא הייתה שבה המלצרית עם תפריט הקינוחים, ייתכן שהייתי מאבד אותם. היכיתי אולי חזק מדיי, תקפתי ישר את אבי העורקים. לפעמים צריך להשאיר משהו, איזו תקווה. גם באושוויץ, רק בעלי החלומות שרדו. במתוקים איש לא רצה לגעת, כמובן. המלצרית עזבה אותנו לנפשנו, קולה עוד מהדהד בדממת השולחן הצדדי. "אז בשביל זה הזמנת אותנו?", שאלה לבסוף גברת סוכר, "אנחנו יודעים את כל זה, תאמין לי. אולי לא חושבים על זה כל יום, איך אפשר, אבל יודעים, טוב מאוד". "את עוד לא יודעת כלום", נהם מר מלח מתוך עומק המכרה של נפשו, "אתם עוד על הסוס שם עם הסוכר שלכם. תחכי עוד שנה, שנתיים, תראי איך יתחילו להתרחק ממך, להיגעל. איך לא יכניסו אתכם למקומות. כמה רפש ישפכו עליכם במוספים הכלכליים, במדורי האוכל. רק בבורקסים עוד יאמינו בכם, וזה במקרה הטוב. זה רק מתחיל, יקירתי, זה רק מתחיל". גברת סוכר השפילה את עיניה אל גבעת הסוכר הקטנה, שהגבהתי קודם לכן בין שלושתנו.

"פנג", אמרתי. הם הרימו אליי את ראשיהם. "סליחה?", אמר מר מלח. "פנג", אמרתי, "שמעתם על פנג?". הם תקעו בי עיני עגל. "יְהוּדָה וְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הֵמָּה רֹכְלָיִךְ בְּחִטֵּי מִנִּית וּפַנַּג וּדְבַשׁ וָשֶׁמֶן וָצֹרִי נָתְנוּ מַעֲרָבֵךְ", אמרתי. הם המשיכו להשתומם. "פנג ודבש ושמן", אמרתי, "ספר יחזקאל. פנג. סחרו בזה פה פעם בכל המזרח התיכון ואנשים מאוד מאוד אהבו את זה. פנג. איך אפשר שלא, עם שם כזה? לפני חודש פנה אליי, דרך אחד הקשרים שלי באירופה, בחור בשם מוחמד עבדול חאדי. אני לא אגיד לכם בדיוק בשביל מי הוא עובד, תיכף תבינו בעצמכם, אבל מה שכן אני יכול להגיד לכם זה שהוא גילה אוצר של פנג. מתחת לאדמה. בעזה. מתחת למנהרות". "איך הוא יודע שזה פנג?", שאל מר מלח. "או", אמרתי, "יש להם שם מסורת ארוכה של שימוש בפנג בכל מיני מאכלים, אבל כבר חמישים שנה לא מצאו גרגר של זה אפילו. עכשיו עם המנהרות, הכול השתנה. כל הזמן חופרים. אז כשהוא גילה את העורק פנג הזה באדמה, הוא ישר הלך לסבתא של אבא שלו, והיא אמרה לו: פנג. ובאיכות גבוהה. הכי גבוהה שמישהו ראה. ויש שם פנג בכמויות שיכולות להספיק ליבשת. ומי יודע אם יש עוד פנג מתחת לעוד מנהרות. ואתם יודעים כמה מנהרות חופרים שם ביום?". "מה הטעם של זה?" שאלה גברת סוכר. משהו בה התעורר. "טעם פנג. זה משהו יסודי. כמו סוכר או מלח. אי אפשר להגיד איזה טעם יש לזה. זה פשוט פנג. אפשר להוסיף את זה לכל דבר וזה נהיה יותר פנג. וזה גם בצבע לבן, אם לא אמרתי". "זה ממכר?", שאל מר מלח. "יש פתגם ערבי", עניתי לו, "שהולך ככה: 'למה לא להוסיף לזה עוד קצת פנג?' ואומרים את הפתגם הזה על כל דבר". "יש לך פה פנג?", שאלה גברת סוכר.

"בעוד 25 דקות", אמרתי להם, אחרי שתיקה לא קצרה, "אתם תצטרפו אליי פה ואנחנו נלך לחוף. תגיע אלינו סירת גומי קטנה. בסירה ישב מוחמד עבדול חאדי, ואתו שק של פנג. 15 קילו. זה השק פנג הראשון שייכנס לתחומי מדינת ישראל מאז 1947, לדעתי, או אולי אפילו קודם. אני רוצה לתת אותו לכם. בחינם. כל אחד יקבל 7.5 קילו. אתם תוסיפו את הפנג הזה לכל דבר, בבית, בחוץ, עם חברים. ככה חודש. בלי להגיד לאף אחד כלום. תרגישו איך זה. ובעוד חודש ניפגש, כאן במסעדה הזו. ואתם תגיעו עם שני מסמכים, שתיכף אני אתן לכם, חתומים. אני בטוח שאתם תגיעו. ואנחנו נקים, יחד, שלושתנו, את החברה הישראלית לפנג. אתם תביאו את המומחיות שלכם, ואת הקשרים שלכם, ואת המוניטין שלכם, ואני אביא פנג שנחצב במנהרות של עזה. ונכבוש את העולם. יש פה הזדמנות, רבותיי. והזדמנויות כאלה לא באות הרבה. אולי פעם במאתיים שנה".

הם הסתכלו בי בעיניים שלהם, שספגו כבר כל כך הרבה: תבלינים, גרגירים, אדים עולים מסירים תעשייתיים, אבקות לבנות וחומות ושחורות, נוזלים מפעפעים, אריזות קרטון, ופלסטיק, ופח. הם ידעו שההיסטוריה היא, לפעמים, משהו שאפשר להריח, משהו שהניחוח שלו ניתז עליך פתאום, כמו מתוך קליפה של פרי, שקופלה בכוח בין האצבעות. "הגיע הזמן", אמרתי להם. שלושתנו קמנו. הירח, שזרח לא מזמן, כבר האיר את טרסת האבן. 

תגובות להגמוניה לבנה

תגובות להגמוניה לבנה

עזרו לנו להמשיך לעשות כאן עיתונות. עשו לנו לייק או שייר או ציוץ והכי טוב - הכל ביחד

x