תעלומת הפתק הלבן

השכן ממול הוא ח"כ

הבחירות שצפויות ב-2015 משגעות אותנו לגמרי וכבר כתבתי על כך בהרחבה בכל הטורים שלי המתפרסמים בעיתונות העברית, ב-"המביט", "הפלס", "העם" ו "הדואר", והזכרתי אותן בפינות השונות שלי בקול ישראל ובקול השלום. אף בטלפון דיברתי על כך עם כמה אנשים, ודווקא כאן רציתי להאט מעט את הקצב ולהקפיא את הלהט, לחזור 30 ויותר שנה אחורה אל חידה שאני נושא שנים רבות, ושאותה פתר חבר שלא ראיתי זמן רב ושנתקלתי בו שוב לאחרונה. חבר שתמיד אהב את השואה והתעניין בשואה, חלם לעבוד ביד ושם או בחנות המזכרות של אושוויץ, אבל הדברים לא הסתדרו לו כל כך, כמו שקורה לרובנו בדרך-כלל, והוא מצא את עצמו בונה קריירה בארכיון הכנסת דווקא, כך סיפר לי בפגישתנו המחודשת. כיוון שחב  לי טובה - פעם כתבתי לו חמשיר שהוקרא בחתונת הכסף של הוריו ואני לא דרשתי עבורו דבר - הסכים לארח אותי בוקר אחד במשרדו. ידעתי היטב מה אני עומד לבקש.

את ילדותי אני זוכר כמו מתוך מבט דרך האצבעות: עמודים רבועים, קוביות מקלט, סורגים על המרפסת, תקופות שלמות מחוקות לגמרי וביניהן פרקים של בהירות שלא-תיאמן, כאילו הכל קרה ב-2009. חייתי בבניין, סביבו היה דשא, בקצה הדשא גדר, ומעברה השני עוד דשא ובלבו בניין נוסף. את מרבית שעות הערות שלי העברתי על מישור הדשא החצוי הזה, אם במשחק כדורגל, אם בשוטטות בין הפחים לבין הברז, ואם בתכנון אסטרטגי של שלבי הפעולה הבאים במאבק המיתי בינינו לבין ילדי הבניין האחר. לכן, כאשר מפה ומשם הגיעה לאוזננו השמועה שבבניין הסמוך, זה שבינו לבין זה שלנו מפרידה רק גדר, גר חבר כנסת, יכולים אתם לשער איזו תדהמה אחזה בנו.

אני לא חושב שמישהו מאתנו - הילדים -  ידע מהו חבר כנסת. אני עצמי בוודאי לא ידעתי ולא היה לי אפילו התחלה של רעיון. חבר כנסת היה בשבילנו תואר קסום, בלתי-מושג. ייתכן אף שהיתה זו הפעם הראשונה שבה שמענו את שתי המלים האלו יחד, מלבד אולי כאשר זומזמו מתוך פיו של חיים יבין והגיעו לאוזננו כאשר שכבנו, כל אחד במיטתו, נים-לא-נים לפני שינה, מה שרק הפך את כל זה למסתורי עוד יותר, נוגע בתהומות הנפש. חזרנו שוב ושוב על התואר, בלחישה מלאת כבוד: חבר כנסת. חבר כנסת. הוא חבר כנסת. לא ידענו אפילו מי מדיירי הבניין הוא אותו "הוא", ידענו רק ש"הוא" גר שם, בבניין השכן, הנמוך והפחות מסויד מזה שלנו; חבר כנסת.

אכן, הבניין שלנו היה חדש יותר, בנוי בסטנדרט יוקרתי מעט יותר. ההבדלים היו דקים, ואולי רק סוכן נדל"ן מיומן יבחין מהם, או למעשה כל ישראלי מעל גיל 28. אבל כילדים, אם היו שואלים אותנו לא יכולנו להצביע על ההבדל האמיתי בין שניהם ובין המשפחות שהתגוררו בהם. הרגשנו, עם זאת, שאנחנו קצת שונים, ראויים יותר לתהילה. אולי זה מה שמרגיש ילד בכל בניין ביחס לילד בכל בניין סמוך? לעולם לא אדע. היו עוד כמה דברים, וממרחק השנים ודרך אדי הזמן אני כבר לא יכול להיות בטוח באף אחד מהם: האם אמנם מהבניין השני שמעו יותר צלילים של מה שקראנו לו אז מוזיקת קסטות? האם היה שם משהו יותר מתריס ופתוח מאשר בבניין שלנו? האם עשו שם יותר על האש, על הדשא בחוץ, מה שלא קרה אצלנו בחצר מעולם? האם אני בונה את סיפורו של הבניין הזה לאחור, מושפע יתר על המידה ממה שמספרים לי היום על מה שחשבנו פעם?

העובדה שבבניין השני התגורר לפתע חבר כנסת, טרפה את הקלפים לחלוטין. ילדי הבניין השני הכריעו את המלחמה והשאירו לנו קברים ועיי חורבות. המשכנו לשרך את רגלינו בין החרקים שעל הדשא, מתכננים את ל"ג בעומר, כפי שעשינו עשרה מתוך שנים-עשר חודשים בשנה. המשכנו גם לשחק כדורגל, בינינו לבין עצמנו ובינינו לבין ילדי הבניין השכן, אבל במשחקים האלה לא היה כבר כל טעם כי על הילדים האחרים היה מרוח חיוך דק של ניצחון גם אם הפסידו.

עוד מהכנסת:

ועכשיו, אמר הסנאי, בחירות! גם עוזי וייל מתכונן

מה הטעם לשחק אם יריבך כבר ניצח. אפשר לומר שלא נשאר לנו שום דבר לחיות למענו. כן, גם ילדים בני שמונה או עשר יכולים להרגיש את צער העולם על כתפיהם. "הוא מהליכוד!" לחשה לנו פעם אחותו הגדולה של אחד מחברינו לבניין. "הליכוד", כמו גם "חבר כנסת", כמו גם עשרות אם לא מאות מלים מעולמם של המבוגרים, לא אמרו לנו כמעט דבר אבל ביטאו משהו שאותו הבנו היטב, כל מלה ומלה: את הכוח, את הפחד, את התאווה. יכולנו לדבר בשפה שלהם כמו תוכי מיומן, ואמנם עשינו זאת, שיבשנו את הכל ועדיין חיקינו אותם היטב ואת מה שהיפנט אותנו במלים שלהם ניסינו במשחקי הכוח של עצמנו, על בשרנו.

וערב אחד, הוא הגיע אלינו הביתה. ידעתי שזה הוא, כי חצי שעה לפני כן עמד אבי מול הראי, כפתר חולצה לבנה ואמר לנו (ישבנו שני אחים ואחות על הספה): "תיכף בא לפה חבר כנסת. הוא צריך לדבר עם אמא. תתנהגו יפה". אמא היתה באמבטיה. לא ידעתי מה לחשוב. "זה מהבניין השני?" שאלה אחותי. היא היתה מעורה. "כן", אמר אבא. אמא יצאה מן האמבטיה, עברה לחדר השינה ומשם למטבח. אבא הצטרף אליה. הם הסתודדו. משהו עצום קורה, ידעתי את זה. החבר כנסת מגיע. אם הייתי מבוגר בעשר שנים נאמר, הייתי אולי חושב להתעניין בסיבה שלשמה הוא בא. ענייני ועד השכונה, משהו עם המועצה המקומית - אמי היתה עורכת דין וידה היתה בכל. בגיל שבו הייתי אז זה נראה לי בלתי רלוונטי באופן כה מוחלט, עד שהשאלה כלל לא צצה בראשי. הרגשתי כמו תרנגול שרואה לראשונה זיקוק די-נור מפלח את שמי הלילה. למה ירו אותו? למי איכפת. הייתי חייב להודיע על כך מיד לחברי. 

נאספנו בדרך לא דרך. נאלצתי לשקר כדי שזה יקרה, ומצאנו את עצמנו, עשר דקות אחר כך, ארבעה ילדים, במקלט הבניין, מטכסים עצה: מה עושים עם האוצר הזה שנפל לידנו, עם חבר הכנסת שיעמוד לרשותנו עוד מעט, במטבח שבביתי? לאחר דין ודברים קצר החלטנו שחייבים, בכל דרך, להדביק לו מכשיר מעקב, כדי שנדע תמיד היכן הוא נמצא ומה הוא אומר.

לא היה בידינו מכשיר כזה. הסתפקנו בטכנולוגיה שכן עמדה לרשותנו וגם שלטנו בה: כתיבת מכתב בדיו-סתרים על דף, עם בצל וגפרור. אחד מאתנו רץ אל דירת הוריו והביא משם את מה שנדרש. השתופפנו על רצפת המקלט ובזהירות רבה תחבנו את הגפרור לתוך הבצל הפרוס, ואז, עם המיץ שדבק בקצהו, שרטטנו אותיות על פני פתק קטן שגזרנו. נפרדנו בלחיצת יד אמיצה, לקחתי את הפתק ויצאתי לבצע את המשימה שהוטלה עלי. חבר הכנסת כבר היה עם הורי במטבח. ישבתי בסלון, אחי הקטן כבר הלך לישון ונותרנו רק אחותי ואנוכי. ניסינו להקשיב לשיחתם. זה היה בליל של מספרים ומושגים חסרי פשר. המלה "אחוז" חזרה על עצמה. ראיתי את התיק שלו, תיק עור שחור, תיק של פקידים משנות השמונים, נח על אחד הכיסאות. אספתי את כל העוז שהיה בי, נכנסתי למטבח, השלכתי את הפתק לתוך התיק השחור והמשכתי אל הברז. "זה בועז", אמרה אמא שלי, "הבן שלנו". חייכתי אל חבר הכנסת. הוא חייך אלי בחזרה. "נעים מאוד בועז". "אני צריך מים", אמרתי.

הכל השתנה. גם אם ילדי הבניין השני לא הבינו מה גרם לשינוי - לא סיפרנו להם כמובן, שמרנו היטב על הסוד -אצלנו בלב התחלפה תחושת התבוסה בתחושה אחרת לגמרי. אני חושב שהרגשנו אולי כמו שמרגיש איש מוסד לאחר חיסול בארץ אויב. מעשה גבורה שאין דומה לו, אבל שאיש לעולם לא ישמע עליו ולא יוקיר לו עליו תודה, למעט מפקדו. מעשה שלנצח יעורר פחד ואימה אצל אויביך, אלא שגם הם לא בהכרח יידעו עליו. אולי רק אחדים מהם. אולי רק אחד. הצבע חזר ללחיינו, ולמשחקי הכדורגל ביננו לבינם שוב לא היה טעם - כי אנחנו כבר ניצחנו בלאו הכי. מה היה שם בפתק? מתישהו זה נחסם, נמחק. אני פשוט לא יודע, לא מסוגל לזכור. האפיזודה כולה זכורה לי בפרטי הפרטים הדקים ביותר שלה, הצל סביב עיניו של חבר הכנסת, נורת הניאון המהבהבת במטבח, טון קולה החרד של אמי, שמדברת אתו בהדרת כבוד, במאמץ. אבל מהו הסוד שחרטנו שם על הדף עם גפרור, מה כתבנו לו בכתב בלתי-נראה?

חברי איש הארכיון הקשיב בתשומת לב. הוא שאל אותי מה שמו של האיש. אמרתי לו; זה משהו שכבר ביררתי, הגעתי מוכן. לא מהילדות הבאתי אתי את זה, אלא מהתייעצות עם גוגל. מהילדות לא נשארו אתי שמות. החבר  חייך. "יש רק עשרה חברי כנסת שהשאירו לנו את כל הארכיון שלהם", הוא אמר. "כל אחד מהסיבה שלו. החבר שלך הוא אחד מהם. בוא נלך לחפש". צעדתי בעקבותיו בין המדפים האינסופיים. הוא עצר, בדק כה וכה, ואז שלף תיקיית קרטון ישנה. חזרנו אל המשרד ושם הוא רוקן אותה על השולחן. היתה לנו חצי שעה. חבר הכנסת שלי כיהן רק קדנציה אחת, והסבלנות השתלמה. פתק לבן, ריק, גזור ברישול, צץ שם בין התכתובות, החשבוניות והמחברות המרופטות (שהכילו פרקי יומן מחיי הכנסת, עניין מרתק מאוד). "יש לך אש?", שאלתי את חברי. הוא בירר במסדרון, אצל העובדים האחרים, וחזר עם מצית. החזקתי את הפתק בשמאלי ואת המצית תחתיו, בימיני. הבערתי אש. חיכינו, והנה תוך שניות ספורות, משהו צץ על הפתק, בכתב חום, מטושטש: "צ'חצ'חים".

אני חוזר לפעמים אל החצר ההיא, אל הבניין. כן, הרבה מאוד עבר מאז. קמו ונפתחו שם בשכונה סניפים של דברים שונים, משפחתי עזבה את הרחוב מזמן. אני כותב טורים במיטב העיתונים העבריים, "המשקיף", "החבצלת", "דבר", "החצוצרה", מלהג ברדיו. מקשקש. הבחירות בפתח ויש המון על מה לדבר, ערבים ויהודים, עניים ועשירים, דתיים וחילונים, מזרחים ואשכנזים. אני כבר מבין - כנראה - מה המלים אומרות, אבל מדי פעם בפעם מרגיש עדיין כמו תוכי גדול וזקן מאוד.

עוד היסטוריה:

נושאי המגבעת הלכו לחפש קסטה שאבדה. ישי אדר מסכם

תגובות

|

Send this to a friend