נגיף ירושלים

ניצחון טכני ללא עוררין בחידון ירושלים

תמיד כשאני חולה אני חושב על ירושלים. משהו בתחושת התלות, הבחילה הקלה, חרדת המוות שמלווה גם את המיחוש הקל ביותר, גם כשמגרד לי באוזן, גם כשעיני השמאלית נפקחת רק לשבעים אחוזים מגודלה בשל לאות של בוקר, גם אז, תמיד, ירושלים. ואני חוזר אל הפעם ההיא, כשירושלים העמידה אותי במבחן. אמנם ביקרתי בה גם קודם והכרתי אותה מעט משיטוטים משפחתיים ברחובות ילדותה של אמי, אבל רק בגיל תשע נחת עלי מלוא משקלה של העיר.

לא הייתי מן התלמידים הטיפשים ביותר בבית הספר היסודי שלי, אם לתאר זאת במונחים לא-מתפארים, ולכן בחרו בי יחד עם תשעה עשר תלמידים נוספים מן השכבה שלנו, להשתתף במוקדמות הבית-ספריות לחידון ירושלים הארצי. אין לי מושג אם המסורת של חידון ירושלים הומצאה באותה שנה או אולי ב-1948, או ב-1967 או בשנה אחרת שבה גנרלים מילאו עדיין אצטדיונים במעריציהם. אני גם לא יודע אם המסורת הזו קיימת עד היום, למרות שקל מאוד לבדוק. אולי אני פוחד לבדוק, פוחד לדעת שיש עדיין ילדים שנבלעים בפי המפלצת הספניולית הזו. אבל אז מדובר היה, בלי ספק, במסורת מפוארת, אם לקבוע על פי הצמרמורת שאחזה בי כשקראו בשמי. כל ילדי הכיתה, למעט אלו שבאמת לא עניין אותם דבר מלבד אוסף חרצני המשמש שלהם, כולם קינאו בי ובאחרים מכיתתנו שנבחרו להעביר שבועיים מלאים בהכנה לקראת אותו יום שלישי גורלי, שבו יתקיים חידון המוקדמות, שהמנצח בו ייצג את הבית ספר כולו ויעלה אל גמר חידון ירושלים הארצי לילדים, אירוע עצום בהנחיית לא אחר מאשר נציג רשמי כלשהו של משפחת בנאי. אני מחשב כעת לאחור ומסיק שזה חייב להיות יוסי או אולי מאיר. אביתר היה צעיר מדי ועל אורנה עוד לא שמעו. אהוד לא היה משתתף בכזה דבר. מדובר כנראה ביוסי. או בגברי. כפי שיתברר בהמשך, פגשתי את אותו מנחה פנים אל פנים אך אין בכך כדי לעורר את זיכרוני. גם אם יעמידו את כל בני משפחת בנאי לפני במסדר זיהוי, לא אדע היום מי היה אמור להנחות את האירוע ההוא. אולי אם רק ישירו לי בקולם או יספרו הלצה.

התחלנו להתאמן. היינו חבורה של ילדים מהחילוניות השמאלנית, ככה שזיקה מיוחדת לירושלים לא היתה לנו, ולמי שהוביל את האימונים, מורה לתנ"ך בשם דליה, היה קשה. היינו צעירים ולכן המוחות שלנו היו רכים עדיין ומוכנים לתת לפרטי טריוויה תפלים על עיר הבירה להינעץ ולנטוע בהם שורש, אבל זה לא הספיק. ככל ששיננו פרטים על ההיסטוריה חסרת הפשר של העיר הזאת, ככה נשכחו מאתנו פרטים אחרים, כמו בפס נע של מרכול. שניים מהמתחרים נשרו כבר ביום השני - התרגולים היום-יומיים בספריית בית הספר רופפו את עצביהם. הם העדיפו לחזור ללמוד שברים עשרוניים או מה שלא למדנו באותה שנה בשיעורי חשבון, ובכל שיעור אחר, רק לא לחזור ולענות עוד פעם על השאלה שדליה אהבה  במיוחד: את מה בירושלים בנה הסולטן סולימאן המפואר? היא אהבה שאלות מעט הפוכות, בסגנון שעשועון הטלוויזיה האמריקאי ג'פרדי. לפעמים היתה מבקשת שנניח על השולחנות את עותקי הספר עב הכרס "הרים סביב לה", שערך יואל רפל ושהכיל כפולה כלשהי של המספר 300 של עמודים, 900 או 1,200, ושממנו למדנו, ושכל אחד יגיד מהר את כל מה שעולה לו בראש למשמע המלים "ימין משה". מישהו תמיד היה אומר "מונטיפיורי", אבל זכור לי שבאחת הפעמים, ילדה ג'ינג'ית קטנת גוף שלמדה אתנו אמרה "ערפאת", אני בעצמי לא יודע למה. נחשפה בכך איזו נטייה להרס עצמי, זה מאוד לא הלם את אופייה של הילדה ההיא שעד אותו רגע לא ידעתי עליו דבר מכיוון שלא עשתה כמעט כלום, לא אמרה מלה ולא התבלטה בשום אופן. כשאמרה "ערפאת" לא עלתה על פניה כל הבעה של מרד או שובבות. אפילו לא חייכה. פשוט אמרה "ערפאת" כמו שמישהו אחר היה אומר "דוד המלך" או "הר הזיתים" או "כובע". אבל היא אמרה "ערפאת" ודליה העיפה אותה ללא שוב מן הקבוצה. ייתכן שסבלה מתסמונת טורט.

על כל פנים, אל סוף המסלול הגענו חמישה בלבד. בשלהי השבוע האחרון לאימונים, כשאנחנו רחוקים רק כמה ימים מקרב המוקדמות, הפתיעה אותנו דליה. "מתחרים יקרים", היא אמרה, פונה אלינו באותה נימה מאולצת המחקה דיבור אל אנשים רפי שכל בגילה, מה שהפך אותנו בעיני עצמנו לקטנים עוד יותר, בני ארבע או חמש בלבד, "הוכחתם נחישות ורוח קרב. אתם ממש ירושלמים עכשיו! מגיע לכם פרס!" לא ציפינו ממנה לשום דבר, כשאמרה "פרס" חשבנו שאולי תעניק לנו צילום שלה בכותל המערבי עם יואל רפל, או בובה של יואל רפל. היא אהבה את יואל רפל. כאשר טיפסה ויצאה מן הצד השני של הפאוזה, אמרה: "אנחנו נוסעים לירושלים! ביום ראשון!" המוקדמות הבית-ספריות תוכננו ליום שלישי. דליה חשה ביטחון רב כמאמנת, אם הרשתה לעצמה לצאת אתנו לחופשה כזו. "נבקר בכל האתרים המרכזיים של העיר!" היא הוסיפה, "ויש הפתעה: נאכל במסעדה!"

כאשר שמעה אמי על התפנית הבלתי מתוכננת, הזדעזעה. היא הכירה את דליה כי היתה המחנכת שלי בכיתה א', כיתה שנמחקה מזיכרוני כבבלק-אאוט שלאחר אכילת פרחי התאבדות הודיים, הלוא הם פרחי הרדוף הנחלים, לכן קשה לי לספר על כך יותר מדי ממקור ראשון, אבל אמי לא התרשמה ממנה ולא אהבה את הטיפוס, כדבריה. דליה סימלה בעיניה את כל מה שלא טוב. היה צדק מסוים בעמדה הזאת, אני יכול להעיד ממה שסיפרו עליה אחרים, היה אמנם בדליה משהו קיצוני, מסוכן, היא היתה אדם אובססיבי, דבר שבא לידי ביטוי בהכנות לקראת חידון ירושלים אבל ניתן היה להבחין בו גם כאשר היתה מענישה תלמידים שהפריעו לה בשיעור באמצעות מה שחבריי כינו "דרדור". היא היתה - כך לדברי חבריי - מבקשת מהתלמיד שהפריע לה להתקרב אליה עם ילקוטו, לוקחת את הילקוט, פותחת אותו, ואז מחזיקה אותו בזווית של כ-45 מעלות מעל ראשו של התלמיד. כל מה שבתוך התיק היה מידרדר אז על ראשו של הילד. מובן שלא היה שום דבר מזיק פיזית בעונש הזה, על ראשי התלמידים הידרדרו בדרך כלל מחברות קמוטות וסנדוויצ'ים רכים שהרקיבו כמה חודשים בתחתית הילקוט, אבל לעתים היה צונח על הראש איזה חפץ כבד, קלמר פלדה מלא עד גדותיו בעפרונות. למעשה, זה מה שקרה לי, כנראה, בפעם האחת שבה נענשתי באותה כיתה א', שנמחקה כאמור מזיכרוני כליל. ולכן, כאשר הבינה אמי שדליה לוקחת אותנו לסיור ספונטני בירושלים, אשר יכלול גם ארוחה, הזהירה אותי מיד: "אל תאכל שם שום דבר! אני לא סומכת עליה ועל המסעדות המזרחיות שלה. אני אכין לך אוכל בעצמי ואתה תאכל אותו".

נסענו לירושלים במיניבוס. חמשתנו ודליה ונהג. היתה זו ורסיה מוקדמת למה שחוויתי אחר כך בחיי כמה פעמים במסגרת טיולי משפחה מאורגנים - קיפוץ חסר היגיון בין שלל אתרים, עם סטופר. הכותל, מגדל דוד, הכנסת, ויה דולורוזה, שער הפרחים, שער האריות, שוק מחנה יהודה, מגדל אייפל, שער ברנדנבורג, החומה הסינית, אנטארקטיקה, גשר הזהב, שכונת מוסררה. היתה לי תחושה שאנחנו נכנסים ויוצאים מהעיר העתיקה עשרות פעמים, לפי איזו קפריזה של דליה ותחושות הבטן של הנהג לגבי פקקים וסיכונים ביטחוניים. הוא היה גם המאבטח. זה היה כמו סצנת מרדף איומה בסרט ישן של ג'יימס בונד, שמי שערך אותה סבל מפציעה מסכנת חיים בכף היד ולכן לא יכול היה להשתמש במספריים האלה שהיו עורכים אתם פעם לפני שהמציאו את המכונת עריכה. דליה ציטטה לנו כל העת מהתנ"ך ומהספר של יואל רפל. אנחנו ישבנו רוב הזמן בשקט והבטנו מהחלון. רק בארבע וחצי, הרבה יותר מאוחר ממה שמי מאתנו צפה, פקדה דליה על הנהג לנסוע למסעדה, על פי בחירתו. היינו ביישנים, ולמרות שהרעב עינה אותנו, חששנו להעלות את הנושא קודם לכן. לי אמנם היתה קופסה עם אורז ושתי נקניקיות שהכינה לי אמי, אבל לא יכולתי ככה סתם לפתוח אותה ולאכול. למעשה לא ידעתי איך בדיוק אחמוק מהארוחה במסעדה ואוכל את ארוחתי. חשבתי להשתמש בשירותים או בחדר הזבל, אם יהיה שם כזה.

הארוחה עברה בשלום. דליה איכשהו לא שמה לב שאני לא אוכל גם פירור מהמעורב הירושלמי שהזמינה לכולנו. בדרך הביתה החלו הילדים להיאנח. פרצופיהם של שניים מהם הוריקו. אני הגעתי חזרה שלם ומאושר, ורק רעב מאוד. לאחר שירדתי מהמיניבוס, מול שער בית הספר, בשעה שבע וארבעים בערב, רוקנתי את קופסת האורז והנקניקיות אל פי. ביום למחרת לא הגיעו ארבעת חבריי לנבחרת אל פינת האימונים שלנו בספרייה. מכיוון שהחידון הבית-ספרי אמור היה להתקיים ביום שאחרי, נכנסה דליה להתקף אמוק. היא התקשרה אל הורי המתחרים החסרים, ומהר מאוד התברר לה שארבעת הילדים סובלים מקלקול קיבה חריף ביותר. הם הקיאו כל הלילה ללא הרף ואחד מהם אף ניסה לחפור מרוב ייסורים בתוך בטנו ולשלוף ממנה את המעי הדק. את כל זה סיפרה לי דליה במילותיה שלה, וביגון. אני דווקא שמחתי, כי כפי שהסבירה לי - הניצחון היה שלי. ניצחון טכני אמנם, אבל ניצחון. לא היה זמן לדחות את חידון המוקדמות למועד אחר. חידון הגמר עמד להתקיים ביום חמישי. אני הייתי הנציג.

ביום חמישי נסענו דליה ואני, ושלושה אוטובוסים של ילדים מבית הספר בתפקיד מעודדים, אל אולם התחרות בירושלים. נציגי בתי הספר התכנסנו בחדר גדול אחד, ששימש גם כקפטריה לבכירי העירייה. לחידון נבחרו להשתתף מדי שנה נציגים של אוסף מצומצם של בתי ספר, בכל פעם הוגרלו בתי ספר אחרים, אך השנה נראה היה שחלקם של מנצחי המוקדמות של בתי ספר בירושלים גבוה במיוחד. הם ישבו בפינות חדר הקפטריה ודיברו במבטא ירושלמי על ההיסטוריה הירושלמית, העלו שמות של אתרים שלא הכרתי בכלל, מעיין מרים, בית החולים האיטלקי, שער הרחמים. שער הרחמים! דליה מעולם לא הזכירה אותו. רק פיארה כל הזמן את יואל רפל. היה לי ברור שאפסיד, ושהמפלה תהיה כואבת. דליה ישבה לצדי, ותקעה בי עיניים עגומות. גם היא ידעה שגורלי נחרץ. לפתע חשבתי על משהו. "אולי", אמרתי לה, בעצב, "נעשה להם הפתעה?" "למי", היא שאלה. "לכל הילדים", אמרתי. "איזו הפתעה?" היא שאלה. "נביא לכולם מעורב ירושלמי", אמרתי. "מעורב ירושלמי?" היא תמהה, "עכשיו רק עשר וחצי". "שיהיה להם", דחקתי בה, "אולי הם רעבים. מעורב ירושלמי. מהמסעדה". היא הסתכלה בי כמה שניות במבט מהורהר. משהו במרחק הבזיק שם, עמוק בתוכן. "מעורב ירושלמי?", היא שאלה, כאילו את עצמה, "איזה רעיון יפה!". היא קמה על רגליה. "מי רוצה מעורב ירושלמי? אני אביא לכולם!". הילדים, היו שם אולי ארבעים, הסתכלו עליה בפליאה. היא עמדה, רזה וגאה ליד קיר צבוע כתום, וחזרה על השאלה: "מי רוצה מעורב ירושלמי? הזדמנות אחרונה!" גם המורות האחרות נעו בכיסאן בשאלה. פיות החלו להיפתח. "אני!"  "אני! " "אני!" "בסדר גמור!", היא אמרה, "אני אביא לכולם. אין שום בעיה". בחיוך מאוזן לאוזן היא טפחה על כתפי ויצאה מהחדר.

הם זללו את המעורב ירושלמי שהביאה דליה, לאחר שגייסה את אחד מנהגי האוטובוס וכיסתה במנות שקנתה את כל המושבים. גם המורות זללו. היא קנתה מאות קילוגרם של מעורב ירושלמי להערכתי. יש להניח שפשוט רכשה כל מה שהיה למסעדה ההיא במטבח הענק שלהם, שהאכיל שכונה שלמה. בדיעבד, לא ברור בדיוק איך נותרו אנשי השכונה הזאת בחיים. אולי הלקוחות הקבועים היו מחוסנים. בשיאה של הסביאה, נפתחה הדלת ובפתח עמד יוסי בנאי. אני קורא לו פה יוסי בנאי אם כי ייתכן שזה היה כאמור גברי. יוסי בנאי ראה את כולם אוכלים מעורב ירושלמי והצטרף לחגיגה. דליה ניסתה לעצור אותו, אבל הוא גירש אותה בהינף יד. האפקט הפעם היה מהיר ביותר. הילדים והמורות החלו פשוט להתרוקן מכל פתח אפשרי, על רצפת החדר. יוסי בנאי חרחר על אחד הכיסאות. דליה לחצה את ידי בהיחבא, אם כי צר היה לה על יוסי בנאי. אני בטוח.

זכיתי בחידון ירושלים, בניצחון טכני שאין עליו עוררין. אף מתמודד לא היה כשיר אפילו לעלות לבמה. לקחתי את הגביע, שעוצב בצורת בית המקדש, ואתו ספר של יואל רפל בחתימת ראש עיריית ירושלים אז, שגם אם תרצחו אותי לא אזכור מי היה. בשבועות שלאחר מכן הייתי גיבור בית הספר. "אלוף", כך כינו אותי כולם. אפילו המנהלת התייחסה אלי בידידות. מדי פעם היתה קוראת לי אל חדרה כדי שאעוץ לה עצה. אבל השגרה ניצחה, הדברים חזרו למסלולם, וכעבור זמן קצר אף אחד, למעט דליה, לא זכר את ההישג המזהיר שלי. גם אני כמעט שכחתי. על ירושלים כבר לא ידעתי דבר, הכל נעלם כלא היה, זכרתי במעורפל שיש שם כותל כלשהו, ושהעיר אוחדה לא מזמן לאחר מלחמה נגד הערבים או היוונים. או הרומאים.

אלא שאז הגיע מכתב מיוסי בנאי. שישה חודשים אחרי, לא פחות. אמא פתחה את המעטפה, קראה אותו בחרדת קודש ומסרה לי אותו. יוסי בנאי בירך אותי בכתב ידו על זכייתי בתחרות, על הידע הרב שהפגנתי, על רוח התחרות שלי, והזמין אותי להשתתף בתוכנית ילדים חגיגית שעמד להנחות בטלוויזיה הלימודית. תוכנית על ירושלים. האם שכח כלל מה קרה באותו יום? האם שכח כי ניצחוני היה טכני בלבד, וגם כי הוא עצמו כמעט ואיבד שם את חייו? לא עניתי למכתב הזה. קיפלתי אותו בעדינות, וטמנתי אותו מתחת למזרון בחדרי. החזקתי בו כך הרבה שנים. כשהרגשתי בודד, אבוד, חסר סיכוי, הייתי מוציא אותו ממחבואו וקורא: "בברכת ירושלמי אמיתי אל ירושלמי בנשמה, יוסי בנאי". או בנאי אחר. זה תמיד עודד אותי מאוד.

תגובות

|
X

Send this to a friend