בדו"ח פנימי של המוסד לביטוח לאומי, שראה אור לאחרונה, נכתב כי יש לערוך חשיבה מחודשת באשר לקצבאות האבטלה: להגדיל את סכום הקצבאות, להאריך את תקופת הזכאות ולהקל בקריטריונים לחלוקתן. הדו"ח, שהמלצותיו לא ייושמו כנראה לעולם, מספר סיפור של דור שלם שיצא לרחובות ונדם לאחר שקיבל חינוך חינם מגיל 3 בתנאים לא-תנאים.
תחת ראש ממשלה שקיצץ דרמטית בקצבאות עוד בכהונתו הראשונה כשר האוצר, מנפקת זרוע של השלטון דו"ח שבבסיסו לא רק חשיבה כלכלית לטווח ארוך, אלא גם תבונה מוסרית ואנושית. ההיגיון בבסיס ההמלצות הללו, הוא מתן אפשרות ריאלית למובטלים, בעיקר צעירים, למצוא עבודה שפרנסה וגם סיפוק בצדה.
הדו"ח מכיר בכך כי מובטלים שהעוני מתדפק על דלתם, יקבלו על עצמם כל עבודה – בכל תנאי – כדי להצליח איכשהו לגמור את החודש. עבודות הדחק המוצעות להם, לא יצליחו להוציא אותם ממעגל העוני. בתנאים הנוכחיים של שוק תעסוקה לא משוכלל, היעדר מדיניות רווחה, אחוז גבוה של עובדים בלתי מאוגדים – הרי שהכרוניקה של העוני נמשכת באין מפריע.
כיום גרמניה משלמת את המחיר על מדיניות שעודדה מובטלים לקחת כל עבודה באשר היא. גם בגרמניה, שנהפכה ליעד נכסף לישראלים, שיעור העובדים העניים מאמיר. מחקר שהתפרסם שם השנה מצביע על כך ש-12.5 מיליון גרמנים הם עניים, והלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בגרמניה פרסמה כי כ-3 מיליון עובדים בגרמניה הם עניים.
ההבדל הוא שבגרמניה העוני הרבה יותר נוח. תושבי גרמניה זכאים לקצבת קיום, סיוע בשכר דירה, השלמת הכנסה, הנחות, ביטוח רפואי ציבורי ועוד. אמנם הקצבאות הללו הן אינן גבוהות במיוחד, אך די בהן כדי להבטיח קיום בכבוד ביחס לעלויות המחיה בגרמניה.
יש שמפנים אצבע מאשימה לרפורמה כלכלית שבוצעה בגרמניה לפני כחמש שנים ובבסיסה הרעיון כי כל עבודה עדיפה על אבטלה. לשם כך המעסיקים קיבלו חופש פעולה נרחב, שאפשר להם לפטר ולהעסיק באופן חופשי הרבה יותר. התקווה היתה כי כניסתם של מובטלים ועניים למעגל התעסוקה, תוביל אותם לבסוף לעבודות רווחיות יותר לאורך זמן. המציאות, כך התברר, שונה והעלייה בסולם התעסוקה והשכר לא התרחשה על פי רוב.
כלכלנים וסוציולוגים מכנים את אותם אנשים, מובטלים ועובדים עניים, "המעמד הפגיע" (פרקריאט). ערב רב של אנשים שייכים למעמד הזה, אבל המשותף לכולם הוא שאינם מאוגדים ואינם מועסקים בחוזה ארוך טווח. לחלקם מאפיין משותף נוסף: עוני כרוני, עוני בין-דורי (שיורישו גם לדור הבא) והיעדר סיכוי ממשי להיחלץ מהדשדוש הכלכלי. המעמד הפגיע הוא לא נחלתה של ישראל בלבד, אלא תופעה הולכת וגוברת במקביל לירידה הדרמטית במספר העובדים המאוגדים בעולם המערבי. רק לאחרונה פרסם ארגון העבודה הבינלאומי (ILO) נתונים ממחקר שבדק 84 אחוזים מכוח העבודה הלאומי, וממנו עולה כי ל-25 אחוזים בלבד מהעובדים בעולם עבודה קבועה. מרבית העובדים מועסקים בחוזים קצרי טווח או ללא חוזים בכלל. עוד עלה מהנתונים כי מספר המועסקים במשרה חלקית גבוה משיעור המועסקים במשרה מלאה.
מכיוון שעובדים מאוגדים מרוויחים שכר גבוה משמעותית מחבריהם הבלתי מאוגדים, עבודה מאורגנת היא אחד האמצעים הנגישים ליציאה מעוני והיא נמצאת גם בידי העובדים עצמם. מספר העובדים הבלתי מאוגדים בישראל הוא כמיליון וחצי. חלקם לא יכולים להתאגד, אבל רובם פשוט לא רוצים.
סקר של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, שבחן עמדות של עובדים ביחס לעבודה מאורגנת, העלה נתונים כמעט אנומליים: 60 אחוזים מהעובדים הבלתי מאורגנים, לא מעוניינים בהתאגדות במקום עבודתם. באותה נשימה, כמחציתם הביעו חרדה מפיטורים.
במדינת חוק מתוקנת עם שוק תעסוקה משוכלל ומדיניות רווחה מתקדמת, אפשר להבין את האדישות וההימנעות מהתאגדות עובדים. לכאורה, במדינת ישראל יש חוקי מגן ובתי הדין לעבודה מנפקים פסיקות והלכות מתקדמות ביחס לעובדים. בפועל, המציאות עגומה הרבה יותר:
ה-OECD מנה רק שש המלצות לטיפול בעוני בישראל. אחת מהן, שנראית כמעט אבסורדית, היתה "אכיפת חוקי העבודה". כלומר, על המחוקק לעמוד מאחורי החוקים שהוא עצמו חוקק ואפילו לאכוף אותם. אפשר היה לחשוב שמדובר בהמלצה פשטנית, אלא שמספר מפקחי העבודה בארץ הוא אחד לכל 40 אלף עובדים.
העוני בישראל עובר טריוויאליזציה איומה. שרי האוצר, איש-איש בתורו, מעוורים את הציבור לחשוב שהכלכלה בישראל נהדרת: נתוני האבטלה הנמוכים מחפים על מספר הולך וגובר של עובדים עניים; נתוני צמיחה מרשימים מסתירים את העובדה שהצמיחה לא מחלחלת לציבור ופערי השכר הולכים ומתרחבים; ובכלל מה לנו ולכלכלה כאשר עלינו לעסוק באיראן שהיא החיים עצמם.
ואחרי כל זה, לפתוח עיתון בבוקר ולראות ידיעה על הצעת חוק להכפלת חסכונות לילדים ומתחתיה ידיעה על הצעה להגדלת קצבאות האבטלה, גרמה לייאוש להיראות קצת יותר נוח. תיאורטית.
