לפני כשבועיים עלתה להצבעה בכנסת הצעת החוק של ח"כ אילן גילאון ממרצ, המבקשת להשוות את קצבאות הנכים לשכר המינימום. ההצעה יצאה לדרך כשחתומים עליה 61 ח"כים משלל סיעות הבית, לרבות מפלגות הקואליציה כמו הליכוד, ש"ס, כולנו ויהדות התורה.
על כל פנים, ההצעה נפלה בקריאה טרומית בכנסת ברוב של 45 מתנגדים מול 44 תומכים. הנימוק היה "זאת הצעה יקרה, אין לממשלה מאיפה להביא את כל הכסף". האומנם?
לא רק הממשלה השתמשה בטיעון הזה כדי להתנגד להצעה, אלא גם קולות בציבור, שקנה את השיח השקרי הזה. ולמה אני אומר שקרי? מיד נגיע לזה. ראשית, אמת היא, מדובר בהצעת חוק יקרה שעלותה גבוהה מאוד. מאומדן שערך מרכז המחקר והמידע של הכנסת (הממ"מ) לבקשת ח"כ גילאון, עולה כי עלות ההצעה נאמדת בשנה הראשונה ב-6.1 מיליארד ש"ח, בשנה שלאחר מכן ב-6.8 מיליארד ש"ח, וב- 2018 ב- 7.5 מיליארד ש"ח. אלה פני הדברים. למרבה ההפתעה, יצירת שוויון עולה כסף.
התרבות החברתית בישראל התרגלה להישען על נדבנות וגמילות חסדים. התפיסה שיצירת שוויון כרוכה בעלות והשקעה, בלתי נתפסת כמעט. רוצים לעזור לנשים מוכות? תורמים חבילות מזון בחג. רוצים לעזור לעמותה לילדים חוסים? מסמסים ומעגלים לטובה. אבל איפה אחריות המדינה על האנשים הללו? התנערות המדינה מאזרחיה וצורכיהם, התפיסה הבלתי נתפסת שהכל ניתן להפרטה, גם החיים עצמם, פינתה את הזירה ממעורבות ממשלתית ואחריות. עשרות אלפי עמותות פועלות בישראל ומנסות לתת סיוע בלתי מספק לציבורים רבים שגוועים הלכה למעשה.
כך, בין היתר, ציבור הנכים. יו"ר מטה מאבק הנכים, נעמי מורביה, שהיתה מעורבת בקידומה של ההצעה בכנסת, מספרת שביולי 2003 שולמה לראשונה התוספת המיוחלת לקצבאות לאחר מאבק ממושך וקשה, שהסתיים בהסכם שנחתם ב-2002 בין ארגוני הנכים לאוצר (שר האוצר אז היה בנימין נתניהו). היא מציינת כי כבר באוקטובר-נובמבר של אותה שנה, בעת דיוני התקציב ובחסות חוק ההסדרים הידוע לשמצה, הוכנסו הקצבאות להקפאה עד דצמבר 2012, כלומר במשך עשור שלם הן לא עודכנו ולו באגורה שחוקה.
כשהסתיימה תקופת ההקפאה, מספרת מורביה, בראשית 2013, עשתה הממשלה תרגיל: היא הודיעה על הצמדת קצבאות הנכים למדד יוקר המחיה, אך כדי להיות בטוחה שלא תצטרך להוסיף אפילו אגורה, הוסיפה סייג ולפיו תוענק תוספת רק אם מדד יוקר המחיה יעלה מעל 0.2 אחוזים, מה שלא קרה מעולם.
מה כן קרה בזמן הזה? שכר המינימום במשק עודכן מאז 2003 ארבע פעמים, ומ-1 בינואר 2016 יעלה פעם נוספת ויהיה כ-5,000 ש"ח. אם מינימום ההשתכרות במשק הוא כ-5,000 שקל, קצבת הקיום של אדם עם מוגבלות היא מחצית מזה. עוני לתפארת. יש לציין בהקשר זה שלפי חוק מחויבים אנשים עם מוגבלויות המעסיקים עובדים סיעודיים (זרים ומקומיים) לשלם להם לא פחות משכר המינימום במשק. מאיפה ישלמו? שאלה טובה.
כך או כך, אשר לטענה הפופולרית "ההצעה יקרה, מאיפה יבוא הכסף?", נראה כי רק השבוע קיבלנו הוכחה ברורה ומקוממת לכך, והיא מצטרפת להוכחות נוספות למקורות תקציביים אפשריים שאמנה מיד. בסדר העדיפויות הנכון והמתוקן שראוי היה שיהיה פה, היו הכספים הללו מנותבים אל הקצבאות ולא אל אותם שימושים שנעשו.
כך למשל, לתדהמת כולנו, כולל חלק מחברי ועדת הכספים של הכנסת, השבוע התבשרנו כי התגלו 23.5 מיליארד שקלים עודפים בתקציב המדינה לשנים 2014-5. חלק ניכר מהסכום (כ-18 מיליארד ש"ח) כבר "נצבע" לטובת מטרות אקוטיות כמו החטיבה להתיישבות (אלא מה?) שתהנה כנראה מתוספת של 300 מיליון ש"ח לתקציבה, וכן סגני השרים שייהנו מתוספת של 83 מיליון ש"ח (כך לפי עמוד הפייסבוק "שישים ואחת").
רק באמצעות העודפים הללו, שאיש לא ידע, איש לא שמע, איש לא הבחין בהם שבועיים קודם כשדנה הכנסת בדיוני התקציב, אפשר היה לממן שלוש פעמים את הצעת החוק הזו, ולהעלות את הקצבאות.
זאת ועוד, באמצעות האחוז שהורידה הממשלה במע"מ, הורדה שלא הורגשה כמעט, הפסידה המדינה 4 מיליארד ש"ח; בהנחה שעשתה באותה נשימה במס החברות, הפסידה 1.5 מיליארד ש"ח; ושיפוץ מעון ראש הממשלה והמטוס הפרטי מגיעים שניהם יחד לעלות של כמיליארד ש"ח. כך בנקל 6.5 מיליארד ש"ח.
אז איפה הכסף? הנה, ממש ממש כאן. הוא קיים ורק ממתין שיעשו בו שימוש. אלא שמי ששמים עליו את ידם, עושים בו שימוש לצורכיהם הפוליטיים. איפה הנכים בכל זה? אי שם למטה בתחתית סדר העדיפויות. גם אם לא היה נמצא כסף לממן את ההצעה, הרי ברור לכל בר דעת שקצבאות הנכים במתכונתן הנוכחית בלתי נסבלות ולא ראויות לקיום.
גם אם הכפלתן לא היתה מתאפשרת משיקולי תקציב (נגיד), אפשר היה להעלות אותן בהדרגה, להראות נכונות כלשהי לשקם את הציבור הגדול הזה הכורע תחת עול יוקר המחיה. אבל הממשלה הזאת לא מבינה שאף אחד לא בוחר להיות אדם עם מוגבלות, אף אחד לא בוחר להזדקק לתרופות. הממשלה האטומה הזו מנציחה את העוני, אבל זורקת פירורים כדי להשקיט לעצמה את המצפון. תכירו: הבנאליות של העוני.
דרור מזרחי הוא דוברו ויועצו הפרלמנטרי של יו"ר סיעת מרצ בכנסת, ומגיש הצעת החוק, חה"כ אילן גילאון