האשליה הגדולה

המציאות שאחרי הבחירות טפחה על פניי, וזאת לא טפיחה ידידותית

מאז שהתפרסמו תוצאות האמת אני שרוי בישיבת לוטוס על רצפת הבאוהאוס הצהובה שלי, הראש נח על כרית סובה (סוג של כוסמת יפנית) שצמודה אל הקיר, ומשחזר מה בדיוק קרה. זכור לי רגע אחד מיום שישי האחרון שבו היה ברור, לי כמו גם לכולם, שבוז'י זוכה ב-80 ומשהו מנדטים, לוקח את ביבי לחוף הצוק, כן, אותו ביבי שזכה בשישה מנדטים בלבד והתנודד לאורך הלילה סביב אחוז החסימה, מזמין בירה לשניהם ואז שופך את הבירה שלו על פדחתו של ביבי. ביבי מרכין את ראשו והבירה מטפטפת מסנטרו, על הצ'יפס. "ביבי", אומר לו בוז'י ועולה לאוקטבה הגבוהה ביותר שבן אנוש אי פעם שהה בה, "אני ראש ממשלה גם שלך. גם של ליברמן. גם של בנט ואפילו של בנצי פיקסנבלום (מס' 22 ברשימת "'קץ" של אלי ישי, שנכנס לכנסת ברגע האחרון בעקבות ספירת קולות האנשים המשוגעים לגמרי,ב"ל). הראיתי לכולכם מה זה, ויש לך הרבה שיעורי בית לעשות, אבל אני בטוח שתעשה עבודה מצוינת באופוזיציה יחד עם הערבים, שנהרו אליה בכמויות. אם אי פעם תזדקק למשהו ממני, אל תהסס להתקשר. הרסת פה הכל אבל אני אבנה מחדש. נוזל לך בירה לתוך החולצה".

זאת לא היתה הזיה! כך נראו פני הדברים בבירור ביום שישי שקדם לבחירות. יכולתי לצפות בהם קדימה ואחורה, שוב ושוב, ולחייך לעצמי כמו אדם שצופה בעובר של בנו בכורו, בסרטון שהתקבל בתוך דיסק אחרי בדיקת האולטרסאונד. הוא שם, והוא שוחה, והוא אמיתי לגמרי. והוא דומה קצת לצ'ה גווארה. אותן תעצומות מהפכניות בסנטרו, אותו ניצוץ של משני סדרי עולם בעיניו, אותו גיליון של "ידיעות אחרונות" שבו נחזה העתיד הזה כמו בנבואת אורקל פרוש על ברכיו. אבל המציאות טפחה על פניי ופניי היו נפוחים ומלאי חתכים. עלה בי צורך עז לשחזר מה בדיוק קרה פה ואיך זה קרה. אולי יכולנו לעשות משהו אחרת? לסובב את ההגה בזמן, להרים את ההנד-ברקס, לפנות פרסה, לשחד את השוטר, לא לנהוג על שברי זכוכיות, להרכיב משקפיים, ללמוד נהיגה? העלבון היה כל כך צורב, הרגשתי כמו מי שעוצם עיניו בארוחת הבוקר ועומד לנגוס בבריוש מרוח בריבת פטל, הריר כבר זב מתקרת החך, ואז פוגשות שיניו בסנדוויץ' תוניסאי. מלצר! אני זועק, מה קרה פה? אבל אין מלצר ויש רק תור מיוזע, ליד מוסך. איפה הבריוש? - אני מושך בשרוולו של איש שמן במעיל דובון. הוא מגהק לעברי, ומשליך על המדרכה מפית מטונפת. מוכר אדיש מעשן מעלי ודוחק כדורים ירקרקים לתוך כלי פח מלא שמן מבעבע. אני נוגס בסנדוויץ' וחוזר לאוטו.

חייב להתבצע פה ניתוח מפוכח. נבנתה פה אשליה שהתרסקה. אם לא נשכיל ללמוד את מה שניתן ללמוד מהכשל הפנומנלי הזה, ניפול בו שוב. אני מתחיל לעבור באינטרנט על תוצאות האמת בקלפיות, קלפי אחר קלפי: אילת, מצפה רמון, עין יהב, דימונה, באר שבע. המספרים מרתקים. מי היה מאמין שנשגה ככה. אני רושם כמה מחשבות על פתק, דברים לדון בהם אחר כך עם שמאלנים, ואז שומע איזה תיפוף מגיע מבחוץ. אני יוצא אל המרפסת עם כוס תה ירוק ותמצית תפוזים, ולא מאמין למראה עיניי: מצעד ניצחון! הנה, בובה ענקית של בוז'י, עשויה מעיסת נייר, לימינה דמות קלקר של ציפי לבני, חיוך נהדר מרוח לה על כל הפרצוף, מסביב בלונים בדמות איתן כבל, שלי יחימוביץ', סתיו שפיר, מרב מיכאלי, כולן מתנדנדות להן ברוח הקלה ומסביב רקדניות של חד"ש, פילים מקושטים בדגלי מרצ, אפילו מנהיגי בל"ד ורע"ם וראשי תיבות נוספים שאיש לא יודע מה משמעם נתלים על שרשראות נייר צבעוניות המחוברות למסוקים של שוויון ורווחה. אז זה באמת קרה בסוף, אני חושב לעצמי. מזל. לא צריך עכשיו להמשיך לחפש בגוגל נתונים משמימים על יישובים שאיש מעולם לא ביקר בהם. לא צריך לחשוב אפילו מחשבה אחת נוספת על התפלגות המצביעים בעיר אובות. אני מזנק באושר מן המרפסת, מגובה של אולי 15 מטר, כדי להצטרף אל המצעד הצוהל למטה, אבל מסיבה כלשהי מוצא את עצמי שרוע על הכביש, פצוע בינוני. אין שם ולו מתופפת אחת. אני מצליח איכשהו להתגלגל הצידה כדי שקטנועים של ליכודניקים לא יעלו עלי, ואז זוחל אל חנות שטיחים. "עזור לי", אני מבקש מבעל הבית הבוכרי. "מה קרה לך?" הוא מתכופף אלי ושואל. "טעיתי בהערכת הפער", אני אומר. הוא נותן לי בננה שנשארה לו מארוחת צהריים ומשכיב אותי על אחד השטיחים. עוברי אורח פוסעים מעלי ואני יכול לבחון את סוליות נעליהם. מכאן הכל נראה ברור. א-הה! אני אומר לעצמי. זה מה שפספסנו.

אני קורא ניתוח של נועם שיזף, או אולי של אביעד קליינברג או יונתן רושפלד או מישהו אחר על הסיבות למפלה. ניתוח כואב, חד. ישר אל המטרה. איך טחו עינינו. פשוט לא להאמין. אני רוצה לשלוח את הניתוח המבריק הזה אל כל חבריי. שיבינו גם הם. שלא אהיה היחידי שנורת האמת האירה את חייו הפוליטיים. אבל בין לבין אני קורס לרגע מול הטלוויזיה. אי אפשר כל הזמן לעסוק רק בפוליטיקה. לבן אדם יש גם צרכים. ושם - על המסך - למרבה ההפתעה - זה קורה. יותר יפה מבחזיונות, יותר אמיתי מבשקרים. איזשהו טקס. ממש כך. אני מגביר את הווליום ומנסה להבין מי זה שם על המדשאות. אין ספק, מדובר ביהודים וערבים, וגם כמה אמריקאים ואיזה שבדי כנראה, שמדברים על סוף הסכסוך. מישהו נואם באריכות, הוא אומר דברי טעם רבים, מצטט מספר ירמיהו ועיניו מתנוצצות. רגע אחד, אני מכיר אותו! זהו בוז'י! משהו קרה לו - קולו הפך גבוה עוד יותר, הוא נשמע כעת כמו ציוץ של שחף בגסיסתו. אי אפשר להבין מילה אבל התרגום עושה את העבודה: "זהו רגע היסטורי, שלו המתינו דורות על דורות של יהודים ופלסטינים", הוא מצווח, "אנחנו נתנו להם הכל והם נתנו לנו הכל ואז קיבלנו מהם הכל והם קיבלו מאיתנו הכל!" הקהל נעמד על רגליו ומריע. "אהבה!", מצייץ בוז'י במלוא גרונו, "אהבה!". אני לא יכול להתנגד לרגש שמציף גם אותי. אני נמס פנימה, אל תוך ההווה הזה שקורה עכשיו אצלי בסלון. ואז - בום. הממיר מפסיק לעבוד. הכל נהיה שחור. אני משחק עם השלט - כלום. ניגש ומנתק את כל הכבלים. מחברם מחדש. מתקשר להוט. הם מחזיקים אותי בן ערובה על הקו 120 דקות. בסופן אני מנתץ את מכשיר הטלפון אל הקיר ומתייפח. אני בודד ומפוחד. האסלאם הקיצוני רק מתחזק (בדקתי בוואלה!). שום דבר מזה לא היה נכון.

אני מבין בסופו של דבר שרק דרך מפגש עם השטח אלמד משהו. הייתי מנותק. חייתי בתוך בועה של נתונים מנופחים. ולכן אני הולך לדוד זקן אחד שלי בגבעת אולגה שלא נגע בחייו במקלדת, שאף אחד לא יודע מאיזה מוצא הוא בדיוק ומה שבטוח זה שאת כל מה שהוא יודע על מה שקורה הוא לומד מהרדיו ומשיחות עם אדם בעל עין אחת ומחלת עור קשה, אבל שדובר עברית מצוינת יחסית למי שלמד אותה ממהגרים פיליפינים. הדוד הזקן לא שמע על הבחירות, איכשהו הסתירו את זה ממנו וכנראה גנבו לו גם את התעודת זהות בשביל הצבעה מזויפת כלשהי. אני מנסה להבין ממנו למי היה מצביע אם היה יודע שיש בחירות. הוא מבקש שאשאל עוד פעם. אני שואל שוב. הוא לא מבין על מה אני מדבר. אני לוקח את האייפון שלי ומציג לו את המועמדים השונים עם תמונותיהם. הוא לא מזהה אף אחד אם כי ביבי נראה לו מעט מוכר. "היית מצביע לו?" אני שואל. "איזה מפלגה הוא?" הוא שואל. "הליכוד", אני אומר לו. "הליכוד?" הוא חוכך. "מה זה, גח"ל? ליברלים?" הוא חוקר אותי, "שוסטק? יצחק שמיר?". "כן", אני אומר. "מצביע, מצביע", הוא אומר וממשיך, "גדעון פת, שר התיירות. שיקום שכונות". עיניי אורות. "שיקום שכונות?", אני שואל, "אתה בעד?". "בטח", הוא אומר. בשלב זה הוא מתעייף כנראה ומתחיל ללעלע. "תודה, דוד סבא", אני אומר (ככה אני מכנים אותו במשפחה כדי לטשטש את העובדה שאיש לא יודע מאיפה הגיע ואיך הוא קשור אלינו), "אתה צריך משהו?" הוא מצביע על גיר ורוד שנח על שולחן הפורמייקה. "תביא זה", הוא אומר. אני מקרב אליו את הגיר. הוא מחווה אל פניו. "תצבע", הוא אומר, "הכל. כל הפנים". זאת בקשה משונה אבל אני נענה לה - אני צובע את פניו הישישות בגיר ורוד. הוא מחייך אליי ולוקח אותי אל המראה. "איך עשינו להם", הוא קורץ, "בלבלנו אותם. אני זה לא אני". מן המראה מציצים אלי שניים - קשיש בוהק בוורוד, ולידו איש מובס וכפוף, חי בתוך חלומות.

מי אתם, אלו שהצבעתם למה שלא הצבענו לו אנחנו? האם רואים אתם את העולם באותם צבעים? האם אירוס הנגב סגול בעיניכם? האם הרקפת אדומה? מה קול צלילה של גיטרה? מהו ריחה של הצ'יטה? האם גם אתם קוראים את הטור של שלמה ארצי? הוזים לעתים על נערות? האם גם לכם כואב, כשדבר כבד נופל על הזרת? האם גם אתם מתחרטים בלילות?

תגובות

|
X
X

Send this to a friend