רקוויאם לאנגלי שנטש

בועז לביא
נולד בניו יורק וגדל ברמת השרון. עבד כתסריטאי, יזם, מפתח משחקים, מחסנאי, עיתונאי, ועוזר לשליח במסעדה תאילנדית. סיפורים שלו התפרסמו בכתבי עת ואתרים, סרטו הקצר "האגם" הוקרן בפסטיבלים רבים בעולם, וב-2015 ייראה אור בארצות הברית רומן גרפי שיצר עם המאיירים אסף ותומר חנוכה. כותב כאן פעם בשבועיים

רקוויאם לאנגלי שנטש

בועז לביא

טורים קודמים

אל הבמה טיפס פיני שמנמן, לבוש חולצה של נבחרת פינלנד בספורט כלשהו, ג'ינס ומגפי עור. "גיטרת אוויר?", שאלתי את שותפי לשולחן. "שמנגנים בכאילו", הוא הבהיר, "יש מוסיקה והם מנגנים בכאילו. כל שנה יש כאן באואולו את אליפות אירופה בזה. פעם ראשונה שפיני לוקח. הוא פה עכשיו כוכב יותר גדול מרונלדו". הקהל יצא אכן מגדרו. "תודה, תודה", אמר סאלמינן בקול ביישני. "תראה לנו משהו!", ביקש מארחו. אלוף אירופה סימן בידו "לא", מחייך מאוזן לאוזן.

יש לי פינה חמה בלב לאנגלים נוטשים. בזכותם אני איפה שאני היום. אנגלי נוטש אחד הפך עסק כמעט-כושל שלי לעסק משגשג, הרחק בפינלנד. וכפי שיודע כל איש עסקים מצליח, מספיק שיש לך שוק חזק אחד ביד - אפילו אם הוא זעיר ונידח והלקוחות שלך שם קופצים מתוך סאונה ישר למי קרח, דבר שהוא מסוכן ללב - ואתה על הסוס. ביקרתי אז באואולו, בירת החוף המערבי של פינלנד, עיר שקטה לחופו של מפרץ בותניה, כדי ללחוץ בפעם האחרונה את ידו של שותפי שם, מיקה אילונן, הזכיין הפיני של רשת מוצרי התלייה שלי, מוצרים נוחים וחכמים שבאמצעותם ניתן לתלות בקלות, וללא הכשרה מיוחדת, כל דבר על כל דבר. עציץ מהתקרה, טלוויזיה על הקיר, סבכת כביסה ממעקה המרפסת, בובה של קוף מן המראה האחורית באוטו. ריחה החמוץ של פשיטת הרגל כבר עמד באוויר, אבל מיקה, בדרכו הפינית, האשים רק את עצמו, לא את המוצרים ולא את הלקוחות, וגם ביום האחרון שלי שם, בשעות האחרונות ממש של שותפותנו המטה לנפול, הזמין אותי לבאר מקומי באואולו, לחלוק יחד כמה בירות לפרידה.

השמש לא עמדה לשקוע, ולא תשקע כמעט גם בהמשך. ככה זה בפינלנד. היא פשוט עמדה תלויה בשמיים, מפזרת אור קיץ עדין-צפוני. בחרנו לשבת ב-"טוּבַּה", מין פאב-מסעדה בגווני כתום וחום שאירח כל ערב, כך לפי הפוסטר בכניסה, הרכב צוהל של שלושה נגני בנג'ו ונבלנית. בפנים נתקלנו בתערובת של גילאים, האופיינית לקיץ הפיני לא פחות משמש בלילה. הקשישים לא הסתייגו מן הצעירים, ואלו לא בזו למבוגרים מהם. הלכנו על סלמון בסגנון "לוֹימוּלוֹהִי", נתח דג ממוסמר לקרש בעזרת פִּינֵי עץ ומבושל על אש פתוחה, סלט מלונים ומלפפון, בירה "היסי פלאקי" מקומית, ושש צלוחיות של אוכל זבל פיני מעולה שבאו לצדה. למרות האלכוהול והמזון המלבב, לא נטשה אותנו תחושת הכישלון. היינו שרויים למעשה באבל. החנות הגדולה שפתח מיקה ליד השוק של קאופאהאלי עתידה היתה להיסגר, וחודשים של מאמץ ירדו לטמיון. שלא לדבר על המשקיעים הרוסים שמתקשרים אליו תשע פעמים ביום. "עשית מה שיכולת", אמרתי לו וטפחתי על שכמו, אבל הוא מיאן להתנחם, בהה במפה, ורק דחף לפיו חתיכות עבות של סילאקאט, הרינג מטוגן, מלוח כדמעות.

הלהקה כבר התמקמה על הבמה שמול דלת המטבח, כיוונה כלים ופטפטה עם היושבים בשולחן הסמוך. כשנראה היה שכולם מוכנים, הצטרף אליהם גבר קירח לבוש בחליפה אדומה וסינר, לחש משהו לנבלנית, ליטף את לחיו של אחד מנגני הבנג'ו, ואחז במיקרופון. "ערב טוב לכולם", הוא אמר באנגלית, "ברוכים הבאים לטוּבַּה! לפני שנתחיל בהופעה, אני רוצה לברך מכאן פיני יחיד במינו, אחד הפינים האהובים ביותר בפינלנד – פיני יקר שיושב אתנו הערב כאן ואוכל המבורגר טוּבַּה-דלוקס! מחיאות כפיים ל... יארי סאלמינן! שזכה כאן באואולו, רק לפני שעתיים, בגביע אירופה בגיטרת אוויר! בוא הנה!"

אל הבמה טיפס פיני שמנמן, לבוש חולצה של נבחרת פינלנד בספורט כלשהו, ג'ינס ומגפי עור. "גיטרת אוויר?", שאלתי את שותפי לשולחן. "שמנגנים בכאילו", הוא הבהיר, "יש מוסיקה והם מנגנים בכאילו. כל שנה יש כאן באואולו את אליפות אירופה בזה. פעם ראשונה שפיני לוקח. הוא פה עכשיו כוכב יותר גדול מרונלדו". הקהל יצא אכן מגדרו. "תודה, תודה", אמר סאלמינן בקול ביישני. "תראה לנו משהו!", ביקש מארחו. אלוף אירופה סימן בידו "לא", מחייך מאוזן לאוזן. הקהל הריע. האלוף שוב סימן: "לא ולא!". הקהל פתח במחיאות כף קצובות. חיוכו של האלוף כמעט קרע את העור מפניו והוא הרים לבסוף את יד שמאל, כאוחז בצוואר גיטרה. הקהל השתתק. ידו הימנית החלה לעלות ולרדת באוויר, מרחק מה מחלציו, כפורטת על מיתר דמיוני. "יארי סאלמינן, גבירותיי ורבותיי!", שאג הקירח. "רגע אחד!", נשמע פתאום צעקה מאחד השולחנות, עוד לפני שהספיק הקהל להריע באקסטזה לגיבורם, כמצופה ממנו. עיני כולם חיפשו מאיפה יצאה, ואז גילו בחור מחוטט פנים בסוף שנות העשרים שלו, שקם מתנודד מכסאו, שערו מגולח בגסות כאילו סוּפַּר בבית-סוהר וקעקוע אדום של צלב סנט ג'ורג' על עורפו. "פינים מזוינים, תקשיבו לי טוב", הוא התריס במבטא צפון-אנגלי, "יש לי משהו להגיד לכם".

צילום: Mark Hillary

ניתן היה לחתוך את האוויר ב-"פּוּקוֹ", מעין סכין ציידים פינית. המלצרים שבתו מכל מלאכה ומי שהיה באמצע ביס לעס מהר מה שהיה לו בפה ובלע בשקט. האנגלי, שכבר שאב אליו את כל תשומת לב, התנשף, איבד שיווי משקל ואז מצא אותו, הביט לשמאל ולימין, כחכח מעט והמשיך לנאום. "סאלמינן שלכם ניגן טוב בגיטרת אוויר שלו, אבל אני ניגנתי הרבה יותר טוב ממנו", הוא אמר. "כל אחד שהיה באליפות יודע את זה. תגידו לי שזה לא נכון. ובכל זאת אני הולך עכשיו לחזור לניוקאסל, עם החברה שלי, מולי (הוא החווה על אישה שישבה לצדו ונראתה מבוגרת ממנו בשני עשורים, ואשר אחזה ממקום מושבה במותניו) ועם ארבעת הילדים שלנו, קולין, אלווין, אלפי ולוסי, שנשארו לישון במלון בלי בייביסיטר כי אין לנו כסף לשלם לפאקינג בייביסיטר בפינלנד, כולנו נעלה ביחד על מטוס של רייאן-אייר וננחת מחר בבוקר בניוקאסל, בלי גביע. וכולם ישאלו אותי מחר – ג'ון, איך זה שלא לקחת את הגביע?ראינו ביוטיוב בלייב את הביצוע שלך הוא היה מרושע! נאמבר וואן! הרבה יותר טוב משל הפיני המזוין. ומה אני אגיד להם? אני אגיד להם את האמת! שפסלו לי את הקטע! למה פסלו? כי החזקתי, פה, בין האצבעות שלי, מפרט! בגלל המפרט המזוין שהחזקתי ביד בזמן שניגנתי על גיטרה דמיונית, אמרו לי לרדת מהבמה ושאני פסול!" הוא נופף בידו הימנית, שבין אצבעותיה צץ אכן לפתע מפרט צהבהב. "למה פסול? כי לפי החוקים החדשים של האיגוד האירופאי המזוין של הגיטרת אוויר, אסור בזמן הנגינה באוויר להחזיק ביד מפרט! אסור! למה? אולי כי אתם נאצים מזוינים שהיטלר זיין בתחת? מה דעתכם?" רחש של מרמור נשמע מסביב. "היי", אמר אלוף העולם הפיני. "היי מה?", לטש בו האנגלי עיניים. הפיני ירד מהבמה ופילס דרכו אל מרכז המסעדה. אורחים שונים הצטרפו אליו, התרוממו מכיסאותיהם וסגרו על האנגלי השיכור. "מה שלומך הערב, אירופה!", הוא צרח, "אני רואה פה את אלוף צרפת! והנה אלוף גרמניה!ומי זה הגיע מבלגיה אם לא רוב ואן-הארלאן, אלוף הלעשות תנועות עם השפתיים! כולם באו לחגוג! כל הרייך השלישי!" ענק נורדי אחד תפס בידו, אבל הוא שחרר אותה והמשיך לצרוח. "מישהו יכול לשים לי את 'רפסודיה בוהמית'? אני רוצה לנגן לכם משהו בכאילו בזמן שאמא שלכם הנאצית יושבת לי על הפנים!"

בשלב הזה כבר היה אחוז האנגלי השיכור בזרועותיהם של ארבעה או חמישה גברתנים, כולם אלופי ארצם בגיטרת אוויר, וביניהם אלוף אירופה בעצמו, הפיני שפניו להטו מבושה ומאמץ והפיצו אור אדמדם על כל יושבי ה"טוּבַּה". מולי המשיכה להקיף בזרועה את מותני בן זוגה ומידי פעם חלקה מכה למישהו שהעז לגעת בו. "תעשו לי מה שאתם רוצים!", זעק האנגלי, "אבל תדעו דבר אחד! אנגליה עוזבת ברגע זה את האיגוד המזוין שלכם! אנחנו לא צריכים אף אחד מכם בשביל להמשיך לנגן בכאילו! עשינו את זה הרבה לפני שאירופה נולדה, ונעשה את זה הרבה אחרי שאירופה תמות בתוך מחבת של איזה מוסלמי שמטגן אותה לרמאדן! נכון מולי?". אלופי גיטרת האוויר דחפו אותו במלוא המרץ החוצה, אבל שום דבר לא הלך בקלות. האנגלי השתולל כמו גורילה על אמפטמין. ברגע מסוים נחת על איזה שולחן, ניפץ כל מה שעליו, קם שוב על רגליו, ושר מלוא גרון, כשהוא מנסר בגיטרת אוויר אימתנית:

No, no, no, no, no, no, no, no.
Oh Mama Mia, Mama Mia, Let me go!
So you think you can stone me and spit in my eye?
So you think you can love me and leave me to die?
Oh, baby, can’t do this to me, baby!
Just gotta get out, just gotta get right outta here.
Nothing really matters,
Anyone can see,
Nothing really matters to me!!!

התגרה התגלגלה החוצה. על המדרכה שליד הכניסה נאבקו באנגלי תשעה או עשרה גברים מאומות שונות, כולם מנסים להכריע אותו איזו הכרעה, אך כמו בתגרות מסוג זה, מתישהו כבר לא היה ברור מי בדיוק שייך לאיזה צד, מי לבעלות הברית ומי למדינות הציר, והאלכוהול ואור הצהריים המוזר של דמדומי הערב לא סייעו לאוריינטציה. כשהגיעה ניידת ואתה שני אמבולנסים כבר היה ברור שהאנגלי לאו דווקא הובס. הוא אמנם היה מחוסר הכרה, פניו היו מלאות חבורות, ומולי קוננה עליו כאילו היגר אל העולם הבא, אבל פרמדיק שמזג עליו בקבוק מים החזיר אותו מן המתים. אלוף אירופה הפיני, לעומת זאת, ששכב כמו אחרים על המדרכה, נראה יחסית כשיר, וממבט ראשון עשה רושם שזכה רק בשריטה מרשימה, שנמשכה ממצחו ועד תנוך האוזן. אבל כשניסה להתגלגל אל צדו גילה כי מפרק ידו הימנית נח שבור, מעוות. הייתה זו היד שבה ניגן בגיטרת האוויר. כיוון שהיה פיני, לא בכה ולא זעק. רק דמעה קפואה אחת בצבצה בזווית עינו.

כאבו של האחד הוא יום חג לאחר. עמדנו גם אנחנו, שותפי ואני, ליד חלון הראווה של "טוּבַּה", וליהגנו בדופק מהיר על מה שראינו זה עתה. הצפייה בקטטה המונית, יש בה משהו מעודד. במיוחד אם אף אחד בה לא מקפד את חייו. כשהבחין שותפי ביארי סאלמינן, שרוע בדמעתו הקפואה על המדרכה, אורו עיניו. הוא ניגש אליו, התכופף אליו, ועזר לו לקום. "הקריירה שלי גמורה", סיפר לי שותפי שזה מה שאמר לו אלוף אירופה, "זאת פציעה שאי אפשר לחזור ממנה". "אל תדאג", אמר לו שותפי רב התושייה, "אתה עוד תחזור, ואני גם יודע איך תחזור. אני אדאג לך למתלה מיוחד, מתלה של  - - - - (כאן נקב בשמו של מוצר הזכיינות שלי). מתלה שאין כמוהו בכל העולם. המתלה הזה יחזיק לך את היד בזמן שתחלים, ותהיה בטוח שתוכל גם לנגן על גיטרת-אוויר. לא ראית דבר כזה". דידינו יחד אל האמבולנס. מעריצים שהבחינו בידו הפגועה של אלילם כבר עטו עליו עם מצלמות ושאלות, אבל הוא הדף אותם וטיפס פנימה. "זה הכרטיס שלי", טמן לו שותפי כרטיס ביקור בכיסו והוסיף "פאראנה פיאן!", כלומר – החלמה מהירה.

עברו כמה ימים ויארי סאלמינן התקשר. מתלה של רשת החנויות שלנו למתלים נוצר במיוחד בשבילו ונשלח אליו על חשבוננו, עם לוגו עצום בצבעי דגל פינלנד. סאלמינן היה גבר צעיר ובריא, וכמו כל ספורטאי, נעזר במומחים הגדולים ביותר כדי לחזור במהרה למגרש. כרגיל, הנחישות והמקצועיות הוכיחו את עצמם. בפעם הראשונה לאחר הפציעה, כשהופיע ב-"לילה טוב פינלנד!", תכנית האירוח הנצפית ביותר בפינלנד, ביצע סאלמינן בגיטרת אוויר את הסולו המפורסם מתוך "גשם נובמבר". קיבלנו 18 שניות של קלוז אפ על יד פורטת בחלל הריק, עם פרק שנתמך במתלה שלנו. את התוצאות ראינו מייד: החנות התמלאה והמשיכה מאז להיות מלאה, מלווה את תהליך החלמתו הפומבי של סאלמינן. קנו שם מתלים לכל דבר, רע וטוב, גדול וקטן. אנשים בכל מקום זקוקים למתלים. זה נכון תמיד. כל מה שצריך זה ניצוץ, והדליקה פורצת מעצמה. כשחזרתי לאואולו כעבור עשרה חודשים, בניגוד לכל התחזיות, כבר היו לרשת ארבע חנויות וחנות נוספת עמדה להיפתח בהלסינקי, הבירה. שוב ישבנו מיקה אילונן ואני ב-"טוּבַּה", שוב הזמנו סלמון "לוֹימוּלוֹהִי". וכשעלתה הלהקה, שלושה נגני בנג'ו ונבלנית, איש לא הפריע להם להתחיל לנגן. והם ניגנו היטב, ניגנו באמת, חוגגים את היום הראשון של הקיץ, עונת האנשים השמחים.

 

תגובות לרקוויאם לאנגלי שנטש

תגובות לרקוויאם לאנגלי שנטש

עזרו לנו להמשיך לעשות כאן עיתונות. עשו לנו לייק או שייר או ציוץ והכי טוב - הכל ביחד

x