הקמפיין התנ"כי שלי

דוגמניות-על עם כיפה על הקודקוד. מה רע?

 

התחיל לא מזמן קמפיין לקריאת כל התנ"ך מהסוף להתחלה תוך כדי שיט בספינת דבור של חיל הים לאורך החוף של מדינת ישראל בערב שבת. כלומר, עושים את זה תוך כדי אכילת חלה וכל מה שקורה שם בקידוש, או שזה בהבדלה, אני לא כל כך מבדיל. וכמובן יורים כל הזמן באוטומט לעבר הים. לא יודע אם מישהו שם לב לקמפיין הזה, הוא די צנוע ונחבא אל הכלים, רק מי שיוצא מהבית או פותח את העיניים שלו בבוקר בטח שם לב.

בכל אופן, היום אני במקום אחר לגמרי, שום קשר לתנ"ך, הכל זיכרון עמום, כל הספר הזה וכל מה שנגזר ממנו, ולכן אני בכלל מרשה לעצמי לדבר על זה. הרבה שנים שתקתי, אבל הקמפיין הזה הזכיר לי תקופה שבה עבדתי כיועץ תדמית במשרד הדתות. משרד קטן ולא כל כך חשוב שחולש על תקציב ענק ועל מלא פקידים שמאמינים באלוהים וצריכים לפקח על איך אנשים אחרים מנהלים אנשים אחרים, באיזה כלים הם אוכלים, מה נגע בהם קודם, כמה זמן אחרי המחזור מותר להם לקיים יחסי מין וכו', דברים די רגילים. אני חושב שבכל מדינה מתוקנת צריך שיהיה משרד כזה, או ככה לפחות תירצתי לעצמי את זה שאני עובד שם, ושהם משלמים לי לא רע.

באחת התקופות הקשות ביותר שעברו על המשרד הזה, כלומר תקופה שבה החילוניות פה הרימה את ראשה המכוער ומנכ"לי המשרד ועוזריהם היו נפגשים בכל יום ראשון לישיבה השבועית אבלים וחפויי ראש, כל פעם מישהו מהם מביא סיפורים על התנהגות רציונליות של בני אדם שהם מכירים, סיפורים מזעזעים על אנשים שונים שהיו מלכלכים על חברה קדישא כי לא התאים להם איך שחברה קדישא קוברת (!) - איך אפשר לבקר את חברה קדישא על איך שהיא קוברת, זה כמו לבקר את השמש על איך שהיא זורחת, המנדט שלה זה לזרוח.

או אנשים אחרים שפשוט מבזים את זכר התורה בכך שלא ששו להעלות במיליון שקל את גמול מענק הפרוכת השנתי, המענק שאתו משדרגים את הפרוכת בכל בתי הכנסת הקיימים, מענק שבזכותו אלפי תופרות בסין ובמקומות אחרים  מצליחות לסגור את החודש, מענק שבלעדיו פרוכות היו נראות פחות לבן ובוהק ואולי גם נפרמות יותר בקלות. הרבה כעס הצטבר שם על כל עויני-השם הללו. והיו חייבים רעיון. מכיוון שהייתי היועץ התדמיתי הם סברו שם שאולי יש לי רעיון שקשור לתדמית שלהם ושל הדת בכלל, שאותה ייצגו, רעיון שיוכל לשנות קצת את מה שהציבור חשב עליהם באותם ימים.

כמו תמיד בפגישות כאלה, באתי עם שני רעיונות, שעליהם הייתי חושב בחצי שעה בבוקר בדרך למשרד ביום ראשון. או יותר נכון בחמש דקות שבהן הצלחתי לא לחשוב רק קללות. כמו תמיד: רעיון אחד שידעתי מראש שהוא גרוע מאוד ובלתי ניתן ליישום בשום צורה, והשני גרוע. ככה שהרעיון הגרוע היה נראה ממש טוב אם משווים בין שניהם ואז הולכים עליו וגם מרגישים שנתתי מלא אופציות.

באותו יום, שלא אשכח לעולם, הבאתי להם כאמור שני רעיונות. הגרוע מביניהם - להפוך את הכיפה לאביזר אופנתי וסקסי, נפסל די מהר. טרחתי ופירטתי איך נוכל לגייס לשם כך דוגמניות-על שידגמנו את הכיפות על קודקודן תמורת המון כסף (בשלב הזה פקידי המשרד נראו מעוניינים מאוד), מה תהיה סיסמת הקמפיין ("הופה! כיפה!", במלעיל כמובן כדי שיתחרז, אם כי קצת מבזה את האופן שבו אומרים "כיפה"), ואיך נשווק להמונים כיפות בתוך קופסאות קורנפלקס כשרות. אבל כשעלתה הנקודה שכיפות לא מייצגות רק פלח אחיד של חובשי כיפה, אלא מתפצלות לאלפי תת-פילוחים זעירים (כיפות שחורות, סרוגות, בוכריות, סרוגות-בוכריות, שחורות לבנות, צהובות-שחורות, צרפתיות) הבנו שלא נוכל שלא להדיר את אחת הקבוצות, מה שעשוי לסבך מאוד את החיים, כי יש ביניהן קבוצות שמהוות למעשה עדות, שאחדות מהן, למרות קוטנן היחסי, הן בעלות עוצמה פיזית רבה.

הרעיון השני, הגרוע, היה גאוני בפשטותו למרות שחשבתי עליו רק תוך כדי הפגישה עצמה, כי הפעם באמת היה לי בוקר קשה מאוד. קראתי לו: "חוזרים לימי התנ"ך". כשבהו בי באי-הבנה התחלתי לפרט. "למה שלא נחזיר את העם קצת לימי התנ"ך", אמרתי, "יש הרבה דברים שהתקלקלו, שבתקופת התנ"ך היו הרבה יותר יפים. למשל, אם היו תופסים איש ואשה נואפים, היו חונקים אותם עם שמיכה. דברים כאלה. להיות יותר מוסריים וגם יותר תנ"כיים, זה משהו שיכול להתחבר מאוד חזק".

"אז מה אתה מציע שנעשה, שנחנוק אנשים עם שמיכות?" שאל אחד מסגני המנכ"ל, שהיה האחראי על כשרות אפרוחים וזה שמלגזות לא יפעלו בשבת בקרבת בתים שגרים בהם כוהנים. "אולי נחנוק אותם עם פרוכות?", צעק ליצן אחר מקצה השולחן, "נשארו לנו הרבה במלאי מראש השנה!". כולם התגלגלו מצחוק. "ברור שלא", אמרתי, "אנחנו לא יכולים לחנוק אנשים, לא בשמיכות ולא בפרוכות. אבל אנחנו יכולים ל-ע-ו-ד-ד, בעדינות, אנשים אחרים, שיחנקו זוגות נואפים אם הם מכירים אותם! לפי חוקי התנ"ך כמובן. זה כל הרעיון - לחיות כמו בתנ"ך. זאת לא האחריות שלנו, זה האחריות של האנשים לחיות כמו בתנ"ך". אנשי המשרד החלו להתלחש ביניהם. "תן עוד דוגמאות", אמר אותו סגן מנכ"ל, בגבות מכווצות. כמו חיית טרף בשעת המרדף, חשתי בנחירי את הצבי מתעייף. תיכף ייפול בין שיני.

"עוד דוגמאות", אמרתי, "בבקשה. כולנו אוהבים סקילה, לא? מי לא אוהב סקילה?" כולם הנהנו, מי יותר ומי פחות. "כל אחד מדמיין לעצמו לפעמים כיצד היה סוקל את שכנו", המשכתי, "או איזה נהג פוחז.  ובכן - למה שלא נעודד את האנשים לסקול? 'לחיות כמו בתנ"ך' , זה המסר. הם כמובן ייקחו אותו לאן שהם רוצים, זה רק המסר! נפיק תשדירים הומוריסטיים, הומוריסטיים בלבד, שבהם רואים נניח אזרחים שומרי חוק בסיטואציות שונות נתקלים בהתנהגות לא נאותה של אחרים, למשל, הליכה בצורה חשופה ברחוב".

כל יושבי החדר נהמו בכעס והסכמה. חלקם חבטו עם סוליות נעליהם ברצפה.  "הליכה בצורה חשופה ברחוב", חזרתי, מתרגל את אחד מיסודות המכירה, "מה יותר פסול מוסרית ודתית מזה? נראה לצופים בצורה הומוריסטית, אולי אפילו באמצעות אנימציה משעשעת, שאם זה היה בתקופת התנ"ך, מי שהיתה הולכת בצורה חשופה ברחוב, היו מעלים אותה על בניין בגובה ארבע קומות, זורקים אותה משם, ואם לא היתה מתה היו מפילים לה סלע על הלב, ואם עוד היתה בחיים היו סוקלים אותה כולם ביחד באבנים חדות. הכל כמובן בצורה מצחיקה וחברית. נכתוב לזה בריף קליל וצעיר. הסרטון הוא רק סרטון. המסר הוא 'לחיות כמו בתנ"ך'. קליט ופשוט".

הם אהבו. כעבור יומיים נפגשנו כולנו שוב, הפעם גם עם השר ועם פמלייה שלמה של אנשים נוספים. באיזשהו שלב כבר היה ברור שהולכים על זה, גם בלי שאף אחד הודיע על כך רשמית. כסף התחיל לזוז, טלפונים צלצלו במשרדי פרסום, היתה איזו יועצת משפטית שמדי פעם אמרה שזה סותר איזה חוק יסוד כזה או אחר שאיש בחדר לא שמע עליו, ושצריך בשביל שהקמפיין הזה יעבור לחוקק חוק יסוד חלופי או להפיל את הממשלה, או ללכת בכלל על מודל שלטוני אחר ששם זה יעבור, מונרכיה טוטליטרית למשל, ייתכן שזה נאמר באירוניה אבל זה באמת לא עניין אותנו.

גם אני הייתי עמוק בפנים, ראיתי איך אחרי הקמפיין המרהיב הזה, ששמי כמובן יהיה חתום עליו, אמשיך ואתקדם ואחלוף על פני משרדים חסרי חשיבות שעוד עומדים בדרכי אל היעד: עמדת מפתח כיועץ במשרד כלכלי מרכזי, ומשם - הופה - לדירקטוריון קק"ל צפון-אמריקה.

אבל אז קרה משהו בצמרת המשרד. השר נחשד באיזו הונאת ייבוא שהיה מעורב בה עם בנו, הם ניסו להבריח תוכי נדיר מאוד שנתפס בטיבט, באמצעות שליח פלסטיני שחצה את גשר אלנבי והתחזה לחולה במחלת לו גריג הזקוק לכיסא גלגלים (התוכי עצמו הוטמן בתוך קופסת הדמה של המחשב הריק, שסייע כביכול לפלסטיני לדבר, בדומה למחשבו הנודע של סטיבן הוקינג). לאחר שנתפס הפלסטיני ובעקבותיו הבן ובעקבותיו השר, הוביל הדבר לשרשרת התפטרויות ומעצרים, שבסופה לא נותר כמעט איש במשרד. התוכנית המופלאה הוקפאה, וגם אני איבדתי את משרתי והתגלגלתי מטה-מטה, לספק שירותים תדמיתיים לעיריות בחבלי ארץ נידחים. ידעתי שיום אחד עוד אשתמש בתוכנית ההיא, כקלף אחרון, ולכן שמרתי את כל מה שכבר הודפס והוכן קרוב מאוד לחזי.

ואכן היום הזה הגיע. לפני שלוש שנים, כאשר שימשתי כיועץ תדמיתי בישוב צחיפית שבצפון הערבה (לא רחוק מעיר-אובות, שהוא הישוב הישראלי בעל המספר הקטן ביותר של תושבים: שמונה) הגיע בוקר אחד יועץ תדמיתי אחר, לבוש חליפה כחולה כהה, שהתגלגל לשם מאלוהים יודע היכן. היה ברור שהוא נחוש ממני לעבוד שם, כנראה היה נואש מאוד ואולי סחב אתו חובות הימורים. נבהלתי מאוד שכן עד אותו היום הייתי בטוח שאיש לעולם לא יגיע לשם לאיים על מעמדי הבטוח, מעמד שבו אני משמש כיועץ תדמיתי ולמעשה לא עושה דבר ומתפרנס יפה מאוד ממסי הארנונה שמטפטפים עד אלי מגג המועצה.

לכן הייתי צריך לשלוף את נשק יום הדין: קמפיין "לחיות כמו בתנ"ך", מותאם לרמה המקומית ולתקציב, כמובן. הם השתגעו על זה. היועץ שאיים על מעמדי נעלם בענן אבק והישוב הזעיר נהפך לגן עדן של סוקלים ונסקלות, מבעירים, מלקות, חונקים, ודיני טומאה שאיש כבר לא יודע אם נלקחו אמנם מהתנ"ך או מאחד הספרים החיצוניים, מאיזה תיאור עסיסי של אפוקליפסה ששרד רק בשפת הגעז.

אני כבר לא חי שם, אלא בבאר-שבע. שם אני מייעץ לאיזו תזמורת אנדלוסית או מרכז טניס, אני אף פעם לא זוכר. אבל מדי פעם, בחגים יהודיים, אני מעלה את בנותיי על הג'יפ השחור והקטן שלנו ואנחנו נוסעים לערבה, חולפים בין מתלולי הסלע, בוהים בשמים העצומים, וכאשר מתחילה השמש לשקוע אני תמיד דואג שנהיה קרובים מספיק אל הישוב ההוא, צחיפית, קרובים אך לא קרובים מדי. אני מדומם את המנוע ואנחנו מקשיבים לצרחות הבלהה שעולות משם. "היהדות יש בה יופי רב", אני אומר להן בקול המסורתי ביותר שלי, "אבל אף פעם אל תיכנסו למקום ההוא שם עם בגד ים".

תגובות

|
X
X

Send this to a friend