שדה התעופה OR Tambo ביוהנסבורג, דרום אפריקה. שעת לילה מאוחרת. ממתין לטיסה הביתה (?), לישראל. אחרי שהות בת שבועיים לרגל עסקים פה. אני משחזר בראשי את הפגישות, החוויות והאירועים שעברתי כאן, ומבין שרשמי ימי העבודה הארוכים מתפוגגים תחת הצל של יום אחד בסוף השבוע שעבר, היום בו ביקרתי במוזיאון האפרטהייד.

הקצתי לביקור במוזיאון שעתיים. בסוף שוטטתי שם יותר מחמש שעות. הזמן עצר מלכת, הרגליים הוליכו אותי ממיצג לממצא, מהתערוכה ההיסטורית למציאות היומיומית, מהעבר להווה, מקריסת שלטון האפרטהייד והרחק אחורה, לדשדוש עמוק בתוך רפש ביבי מנהרת הזמן האפלה של תקופת האפרטהייד.

ההמחשה מכה בך כבר בכניסה למוזיאון. על הכרטיס כתוב: your ticket to the museum has randomly classified you as either 'white' or 'non – white'. אתה מתקדם לעבר שערי המוזיאון, ו…בום. ההפרדה הגזעית מתפוצצת לך בפנים במלוא זוועתה: שער כניסה ללבנים, ובצמוד לו שער נפרד לשחורים/לא לבנים. אתה מנסה לקחת רגע כדי לעכל, אבל כבר מאיצים בך להתקדם לשער ה"נכון", הנקוב בכרטיס.

כרטיסי הכניסה למוזיאון האפרטהייד ביוהנסבורג. צילום: Gil.K / Shutterstock.com

אני נכנס לפי הרישום בכרטיס, וצועד לתוך חלל גדוש בכלובים בהם תלויים צילומים מוגדלים של תעודות זהות, עליהן כתוב באותיות מודגשות הסיווג הגזעי של מחזיק/ת התעודה. הסיווג יורד לפרטי תורת הגזע, ומקוטלג מעליונות לבנה ועד לאפסות שחורה. האדם השחור מאויין עד עפר. תת-אדם. צל-אדם. ספק-אדם.

המחשבות מתרוצצות במערבולת, הבזקים משיעורי היסטוריה ועדויות מטלטלות של ניצולי שואה מנצנצים בתוך סבך המחשבות, נקשרות ומשתלבות מאליהן לתוך החוויה הנוכחית.

מנסה לשהות, לארגן את המחשבות. לכפות על עצמי ריחוק, כדי לעבד "נכון" את החוויה. לא כל כך מצליח. ההווה בישראל 2017 מתערבב באופן לא-רציונלי בחוויה הנוכחית. מתעמת עם זה. הרי המדינה שלי לא נוהגת באפרטהייד. לפחות לא במודע, לא מהמקפצה.

מתגנבים לראשי צידוקים, פרשנויות והסברים. אפקט מגננה מתמסך לתוך התודעה. מנסה לשכנע את עצמי שזו הקבלה שגויה, פשוט לא ייתכן שתהליכים כאלה מבצבצים בחברה הישראלית. ואז מגיעים סימני השאלה. הם מכים ללא הרף.

ההפרדה הגזעית מתפוצצת לך בפנים במלוא זוועתה. צילום: Gil.K / Shutterstock.com

מתחלחל. ממשיך ללכת. וללכת. וללכת. שואל עד מתי. אין תשובה. תייצר אתה את התשובה. בשבילך. בשביל הילדים. אולי בשביל כולנו.

מסיים את הסיור, יוצא החוצה. שאלות נוקבות מנקרות לי בראש – מי ערב לך שהחרפה הזאת לא תתחולל שוב? מה אתה עצמך עושה כדי למנוע מההיסטוריה חוזרת? איפה ומה האחריות שלך? הרבה שאלות. מעט מאוד תשובות. צולל לתוך מחשבות. מנסה ליירט אותן. הן חמקמקות. חש משא של עול כבד. אין לנו אלא את עצמנו. בינתיים.