מחמישי בצהריים כולם מדברים על "למה לא נהיה בבלפור השבוע". הסברים יש למכביר, רובם מגיעים מאנשים טובים, חלקם "בוגרי בלפור". הטיעונים שלהם מוצקים ותקפים, לכאורה: סולידריות-חברתית, בריאותנות ברמה זו או אחרת ו"ה-משבר". לכאורה.
למרות הטיעונים הטובים ובגלל האנשים הטובים, אני אהיה בבלפור היום בערב. למה? כי אין ברירה, כי זה באמת ה-משבר, כי הדקה ה-90, כי דמוקרטיה היא מצב הפיך.
כי אפשר לעשות את זה בטוח לגמרי. הכי בטוח, ממש כמו לשבת בבית. לא מסובך, יוצאים עם האוטו לכיכר פריז, גרעיני וקפסולרי. סיבוב, או עשרה, בכיכר פריז. צופר, זמבורה, גרון, אירוע של 10 דקות ועוד 30 דקות בפקק הרועש בכניסה לכיכר. חברו לזה פקקים בקסטל ונטרלו את השעתיים שבדרך כלל נספרו על הרגליים בכיכר ותקבלו את השלוש-ארבע שעות שכנראה תרמתם בשבתות הקודמות, אבל בבטוח לגמרי.
במקביל, כמה ארגונים מנסים לארגן שרשרת אנושית מרווחת מאד, מבלפור לכנסת, גם הולך, גם עומד בכל המגבלות הבריאותיות. אם יקרה אצטרף בשמחה. גם השיירות, גם השרשראות, שניהם יצטלמו ויופצו נהדר ברשתות החברתיות. בימים בהם תקשורת המיינסטרים מקרטעת – זה מה שחשוב באמת.
כי למרות שזה עדיין חוקי (התקנות לעצירת ההפגנות לא נכנסו לתוקף עדיין) זה ממש לא העניין פה, והכי לא בגלל זה אהיה הערב בבלפור. גם אם זה לא היה חוקי, הייתי נוסע. שווה לי את הקנס של ה-500 שקל. שווה לי לא בגלל שאני יכול לעמוד בסכום הזה, אלא בגלל שאני לא יכול לעמוד בכל השאר.
שווה לי את הקנס של ה-500 שקל. שווה לי לא בגלל שאני יכול לעמוד בסכום הזה, אלא בגלל שאני לא יכול לעמוד בכל השאר
כי מערבבים אותנו בכל כך הרבה רמות שחובה להוכיח שעוד לא התעוורנו. כי המספרים והעובדות שמציפים פה גורמים רשמיים ולא רשמיים, הם טיפשות במקרה הטוב ומניפולציה מכוונת במקרה הרע. מציפים אותנו במספרים לא רלוונטיים (כמות המאומתים היומית היא גם פונקציה של כמות הבדיקות המבוצעות), או מוטים (אחוז המאומתים בבדיקה היא פונקציה של קהל היעד שבו היא נערכת), או סתם בלתי אחראיים (מוות משפעת, דלקת ריאות, או קורנה, מקבלים את אותה סיבת פטירה בטופס הרפואי).
במקביל ה"שופרות", מתוך המערכת הפוליטית ומחוץ לה, מציפים אותנו בבליל של תיאוריות קונספירציה, מהולות ברמזים, ששולחות את הציבור, שזה עתה הולעט במספרים מעוותים, לדמיין אנשי לטאה, או "מפיצי מחלות" (היוש, טופז לוק והסרטונים הגנוזים) מעל כל גבעה.
כי אסור להסכים לכל הדיסאינפורמציה הזו, שתמיד מתחילה בקמפיין רך, שמוכר לכם איזה "פרשן" כמו יעקב ברדוגו או שמעון ריקלין, שהופך עם הזמן ל"מציאות" והנדסת תודעה. אם זה מזכיר לכם את אורוול, אתם לא טועים. 1984 היא לא היסטוריה, היא המציאות אליה צועדת המדינה שלנו (לא מאמינים, חפשו את יורם יובל "חמש עובדות על הקורונה", או את קלמן ליבסקינד הסופש, עם "הערוגה המסוכנת").
כי מה שקרה פה השבוע הוריד את הרף למקומות חדשים ונמוכים, שאין דרך אחרת לתאר אותם מלבד בשפה המוכרת מהשירות המטראולוגי "תוצאות שלא נרשמו מאז תחילת המדידות". כשהפרויקטור, רוני גמזו, מספר שנקודת המפנה בישיבת הממשלה היתה הנקודה בה המשפטנים הסבירו לביבי כי אין דרך תקינה "לסגור את ההפגנות", אפשר להבין שקורונה היא לא יותר מעלילת המשנה.
בנקודה הזו, מספר הפרויקטור, הכניס ביבי לחדר את ״מצב החירום״, כפתרון. פתרון לבעיה האישית שלו, ההפגנות, בטח לא הקורונה. בנקודה שבה מבטלים הפגנות ומכריזים על מצב חירום, זה בדיוק המקום בו הדמוקרטיה מסתיימת ומתחיל משהו אחר. מול המעשה הזה בבוקר חמישי, הופכים המטאפורות של פובליציסטים על ארדואן למודוס-אופרנדי של פוליטיקאים. נשמע לכם מוגזם? טלפנו לחבר הדרום אמריקאי שלכם, או לזה שהגיע מברית המועצות לפני כמה שנים. מבטיח לכם שחלק ניכר מהסיפורים יתובלו ב"הפגנות", "אנרכיסטים" ו"מצבי חירום". גם בגלל זה אני נוסע לבלפור, היום בערב.
בנקודה שבה מבטלים הפגנות ומכריזים על מצב חירום, זה בדיוק המקום בו הדמוקרטיה מסתיימת ומתחיל משהו אחר
כי יש נקודות אל-חזור בחייו של אדם, מעטות אך חשובות. בנקודות הספורות הללו מחובתו להקשיב היטב, לעדינים ברעשי הרקע. לרוב הם כלום, רעש לבן, אבל לעיתים הם קולות של סדיקה. סדקים שמאיימים ויכולים להטביע מדינה. שמאיימים להפוך לנקודת האל-חזור שלנו. אני מקשיב כבר יומיים, אני חושב שזה הרעש של הסדק הזה בדיוק, זה שממוטט מדינות, זה שמחסל דמוקרטיות.
נקודת האל-חזור שלנו כבר ממש פה והיא שווה מרי אזרחי, מפוקס ונקודתי, כנגד כל מה שנשבר פה מאז שהנאשם מבלפור, החליט שאין יותר חוקים ואין יותר בושה. כי יש דברים שאפשר אבל אסור לשתוק עליהם והדברים האלה כאן ועכשיו, על הראש שלנו. זה התחיל לפני כמה חודשים וזה מתגבר, אקספוננציאלית. אנחנו ממש לפני נקודת האל-חזור. אחריה אנחנו נהיה היסטוריה וכבר אי אפשר יהיה לתקן.
אחריה יופיעו ״משליטי סדר ובריאות הציבור״ ברחובות, וכבר יהיה קשה לצאת להפגין. בעקבותיהם ישביתו את בתי המשפט, כמו גם מערכות שלטון אחרות. יצאו לפגרת קורונה, כדי לעצור הדבקה ולהלחם במגיפה הגדולה ביותר מאז המבול. אז כבר יהיה אסור לצאת לרחוב. לבסוף, כשכל התקנות לשעת חירום יצברו את המאסה הקריטית הנדרשת, השליט יתעל אותם ליצור חדש כמו ״ממשלת חירום בעלת סמכויות ביצוע מיידי״. אחרי שתוקם, או תומלך כבר יהיה מסוכן לצאת לרחוב, מסוכן מספיק כדי להישאר בבית.
אז בואו היום לבלפור כי יש עוד כמה שנים לחיות פה, יש ילדים לגדל פה, ויש פה מדינה להגן עליה. האויב שלנו הוא לא איראן, לא המופתי, לא האנרכיה ולא הקורונה. האויב שלנו הוא האויב שבפנים, מולו אנחנו מוחים ונלחמים כבר שלושה חודשים, מולו נלחם גם הערב. בזכות, ברשות, באמונה מלאה בצדקת דרכנו. אם אנחנו לא נלחם, איש לא יעשה את זה בשבילנו.
