"מאז שיהודה מת גם אנחנו לא חיים, לא יודעים מתי אור ומתי חושך, כל הזמן דממה. החשכה בלעה אותנו". שנה אחרי שיהודה ביאדגה נהרג מירי שוטר, הוריו אתלאי וממאיי ביאדגה לא מוצאים מנוח, מרגישים לבד, מחפשים תשובות – אבל אין להם את מי לשאול. השבוע יתקיימו שני אירועים לזכרו: ביום שלישי ייערך משחק כדורגל בלוד וביום חמישי תתקיים האזכרה השנתית במועדון הקהילתי בלוד. 

יהודה בן ה-24 יצא מביתו בבת ים בצהרי יום ה-19 בינואר 2019. ביד אחת אחז סכין, בשנייה סידור, את כתפיו עטפה טלית. ארבע שיחות ערכה המשפחה וחברים למוקד 100 בבקשה שיעצרו את יהודה, תוך שהם מעדכנים את השוטרים שמדובר בצעיר שלוקח תרופות בגלל בעיות נפשיות. במשך 51 דקות הסתובב יהודה ברחבי העיר, בחלק מהזמן כשמודיע משטרתי עוקב אחריו אבל ברגע שהוא נתקל בשוטר – הוא נורה ונהרג.   

בחודש מאי החליטה מח"ש לסגור את התיק נגד השוטר היורה משום לדבריה, "השוטר פעל בתחושה שהוא בסכנת חיים". 

"השוטר שהרג את הבן שלנו מסתובב לגמרי חופשי", אומרת ממאיי, אמו של יהודה. "זה לא מסתדר שהוא נשאר בעבודה וצעיר שלנו, שפגע בפח של מכונית בהפגנה שהייתה בעקבות הריגתו של סלמון טקה, נמצא סגור בכלא.

---

"אין משפט של צדק. לממשלה לא באמת אכפת מאיתנו. היא מגנה על האנשים שלה, על אלה שדומים לה. הלבנים, אני מתכוונת. 

"הרבה באים לשאול אותנו שאלות על מה שקרה ליהודה, על האסון שקרה לנו. אבל כלום לא קורה. שואלים, אנחנו עונים והם שומעים והולכים. אין לנו ציפיות: לא מעיתונאים ולא מאנשים רגילים. אם היו מספיק אנשים בממשלה שאכפת להם מדמו של יהודה שנשפך על הכביש, הם היו דואגים למשפט הוגן. היו מוציאים את האמת לאור. אבל לא!". 

המדינה הרגה את דסאליי

ב-12 החודשים מאז מותו של יהודה, ממאיי ממשיכה להאשים את עצמה בכך שהשיחות שיזמה למשטרה כשיצא מהבית הביאו למותו של בנה האהוב, זה שכינתה "דסאליי" – שמח לי באמהרית – כי "הביא לנו רק שמחה מאז שנולד". "הכי כואב שאני לא יכולה לשחרר את עצמי מההרגשה שאני הזמנתי את מי שהרג את דסה, דסאליי", היא אומרת. "אני התקשרתי לממשלה (למשטרה – ש.מ) כדי שימנעו פגיעה שלו בעצמו או פגיעה במישהו אחר, חס וחלילה. כל יום אני שואלת: למה? למה התקשרתי? היה לי קל אם הוא היה מת מפגיעה בעצמו. היה לי קל אם היה רץ לכיוון הים, נכנס וטובע. היה קל יותר בשבילי כי הייתי צריכה רק להצטער על שנקבר. עכשיו הבטן שלי מלאה בהרבה שאלות ומחשבות על הדרך שבה הוא נקטף מאיתנו. 

"אני לא אישה בריאה. לא רק בגלל שדסאליי נטמן באדמה, אלא בגלל שהמדינה היא זו שהרגה אותו. מדינה שסמכתי עליה שתגן עליו. התקשרתי אליהם (למשטרה – ש.מ) כי חשבתי שישמרו עליו. תגידי לי את, כשנכנסו לעבוד במשטרה, השוטרים לא נשבעו לשמור על חיים של בני אדם? אני בטוחה שהם למדו איך לצאת ממצבים מסובכים כמו זה של יהודה. אומרים שיש להם כל מיני דברים לגרום לאדם לא לזוז, למה לא עשו את זה? אפילו אם היו יורים ברגליו, היה בסדר בשבילי. למה? למה ירו לו בחזה? ירה ככה (ממאיי עושה תנועת ירי), ידע שימות. הילד שלי דימם למוות, על הכביש".  

"היה לי קל אם הוא היה מת מפגיעה בעצמו. היה קל יותר בשבילי כי הייתי צריכה רק להצטער על שנקבר"

מישהו ענה לכם על כל השאלות האלו?

אתלאי: "לא, אף אחד. אף אחד מהממשלה לא בא. לא לענות ולא לנחם. אנחנו יודעים שכשמישהו נפגע בתאונה או בפיגוע בא ראש ממשלה, באים גם מנהיגים אחרים לנחם את המשפחה. לנו לא באו, כאילו מי שמת זה חתול או כלב. 

"גם הרגו וגם אין להם אומץ להגיד: אנחנו מצטערים, אנחנו נעזור לכם, אנחנו נעשה משפט ישר. אבל לא! נעלמו כולם. רק עורך הדין נשבע שלא יעזוב אותנו עד שהצדק ייצא לאור. הוא הבטיח".

היה גן עדן של ילד

בביתם בלוד, העיר שאליה עברו חודשים ספורים אחרי מותו של בנם ("סבלנו בבת ים. כל מקום, כל פינה בבית ובשכונה הזכיר לנו את דסאליי") יושבים אתלאי וממאיי ומבקשים לספר על יהודה. הילד שהיה לפני שהתגייס לצבא, אז לקה בנפשו ושוחרר לפני תום השירות עם לקות ששינתה את חייו לנצח.   

"אני יודעת שיהודה לא יחזור", אומרת ממאיי. "אנחנו רוצים שתכירו מי הוא היה לפני הבעיה שקיבל בצבא. אי אפשר אולי להאמין, אבל יהודה לא איתגר אותנו בכלום מאז שהיה קטן. רק טוב הוא ידע לעשות. הוא חכם, למד בבית ספר באתיופיה ואף פעם לא נדרשנו להתייצב כי איחר או נכשל בלימודים או חלילה וחס התנהג לא טוב. גם כאן, בישראל. תשאלו את המורים שלו. הוא היה גן עדן של ילד. היה בו משהו שמשך אנשים לאהוב אותו. המורים מיד קלטו מיהו, גם מבחינת החוכמה שלו גם מבחינת האופי שלו. 

"הוא היה מכבד אותי ואת אביו לא בצורה רגילה. הוא היה קם מהספה בכל פעם שנכנסנו הביתה או התקרבנו. לפעמים הרגשתי לא בנוח, כי אין כבר דברים כאלה בישראל. פעם אחת אמרתי לו, ככה בשקט ביני לבינו: 'למה אתה מגזים עם הכיבוד הורים הזה? תנוח, תירגע. תשב חופשי אפילו כשאנחנו נכנסים'. 'אמא', הוא אמר. 'זה לא בשבילכם, זה בשבילי כי אתם קרובים לאלוהים ואני רוצה לכבד את אלוהים'. 

ממאיי מנגבת את הדמעות וממשיכה: "הוא היה ילד חייכן, עם השיניים היפות שלו. הוא אף פעם לא צחק עד הסוף, לא היה לו צחוק מתפרץ, אבל הוא תמיד חייך. את ראית אותו, שמת לב ליופי שלו?", היא ממשיכה ואז שולפת את הטלפון הנייד שלה ומראה את תמונותיו של הבן. "שימי לב איך הוא מחבק אותי. הוא אהב אותי". 

הלב מסרב לקבל שזהו, שנגמר

מה קרה באותו יום שהוא נהרג? 

"את יודעת, הוא שנא לישון מחוץ לבית. אבל ביום חמישי הוא החליט ללכת לסבתות שלו, לאמא ולסבתא שלי. אמרתי בסדר והוא אמר לי שיחזור במוצאי שבת. היה לי מוזר, כי הוא לא היה רגיל לעזוב אותי להרבה זמן. אני לא יודעת מה הוא הרגיש בלב שלו, אבל הלב שלי אמר לי שהוא יחזור בשישי. התכוננתי, הכנתי את הדברים שהוא אוהב". 

"ביום שישי הסבתות התקשרו לשאול אם הוא הגיע הביתה. עניתי שלא הגיע ואמרתי להם שאצלצל כשיגיע. אבל דסאליי לא הגיע. חיכינו די הרבה, שעה ועוד שעה ואז התחלתי לצלצל לבני משפחה וגם לחברים שלו, לשאול אם ראו אותו. כולם אמרו שלא, ואז התחלנו ממש לדאוג. כשהיינו בחוץ, בחיפושים, בעלי התקשר ואמר לי שאחזור הביתה, שיהודה הגיע. חזרתי הביתה ולא מצאתי את יהודה ואז השכנים אמרו שראו אותו יוצא עם סידור וסכין". 

מה חשבתם? 

"לא יודעת, בכל זאת הוא לא הוא דסאליי של פעם. משהו קרה לו בצבא. הוא השתנה מאוד". 

הוא לא סיפר מה קרה לו בצבא?

"לא סיפר. רק אמר שעבר מקום בצבא, זה כל מה שאנחנו ידענו". 

איך גיליתם לראשונה שמשהו קרה לו בצבא?

אתלאי: "מצאתי אותו יושב ליד הדלת כשהוא נראה לא כמו עצמו. ניסיתי לדבר איתו אבל הוא לא דיבר, לגמרי הסתגר, הפסיק לאכול. כשראינו שהוא לא אוכל לקחנו אותו לבית חולים, שיתנו לו משהו, שיעזרו לו לחזור לעצמו". 

לא יצרו קשר מהצבא?

אתלאי: "הם לא יצרו קשר. התקשרתי ואמרו לנו שלא יודעים כלום וכשהוא היה אצלם הוא היה בסדר. בסוף הגיע מישהו משם ואמר לנו לקחת אותו לבית חולים וולפסון. 'רק לוולפסון', הוא אמר. אחרי זה גם ביקשו שנביא אותו למרפאה של הצבא. לקחתי אותו שלוש-ארבע פעמים. בסוף שלחו לו מכתב פיטורים מהצבא. הם פיטרו אותו", הוא אומר בקול גבוה. "הם זרקו אותו. כשלקחו אותו (לצבא – ש.מ) העבירו אותו המון בדיקות לראות שהוא יעשה שירות טוב. כשמשהו השתבש הם זרקו אותו בלי להסביר לנו, בלי להצטער, בלי להתנצל. זה מה שמוסיף לכאב על מותו. 

"כשלקחו אותו לצבא העבירו אותו המון בדיקות. כשמשהו השתבש הם זרקו אותו בלי להסביר לנו, בלי להצטער, בלי להתנצל"

"מנהיגים רואים בנו לא משלהם בגלל שאנחנו לא לבנים. באו והרגו אותו מקרוב, באקדח לתוך החזה. דסאליי שלי. הם לא הבינו שדסאליי שלי לא צריך למות ככה". 

ממאיי: "עברה שנה, בשבוע הבא האזכרה. לי לא מרגיש שעברה שנה, מרגיש אתמול. הלב שלי מסרב לקבל שזהו, שאין את דסאליי, שנגמר. אני יודעת שנגמר, שיהודה נקבר, אבל הלב לא מסכים לקבל. בגלל זה אני חולמת בלילה, גם ביום אני חולמת. מאז שהדם שלו נשפך אני מרגישה שהדם שלי נשפך. אין לי כוח לכלום. כל היום רק מגלגלת את הסיפור אחורה ושורפת את הלב שלי. כי המחשבה שהוא מת בגלל שאני הזמנתי את מי שהרגו אותו לא נותנת לי מנוחה". 

את עובדת קצת? יוצאת מהבית? 

"לא, אני לא יכולה לעבוד. לא יכולה. עכשיו אני לא עושה כלום, גם העברית שידעתי נקברה יחד עם יהודה. לא מבינה כלום עכשיו". 

מישהו עוזר לכם להתמודד עם הקושי, קיבלתם טיפול?

"לא, רק לבן הקטן שלנו נתנו טיפול. אף אחד לא שואל מה קורה איתנו, איפה אנחנו? כולם נעלמו. חוץ מהרב של יהודה שמלווה אותנו. הוא ראה ביהודה כמו הבן שלו. גם כשהרגיש לא טוב היה לוקח אותו לרופא וגם ללמוד קצת תורה. אבל המנהיגים של הממשלה נעלמו. גם לא נותנים תשובה על מה שקרה ליהודה וגם לא דואגים לנו".