"הם הילדים של אף אחד", אומרת מדריכה מבית שרמן לגבי הילדים שעברו תחת חסותה בשנים שעבדה שם. כשהיא חושבת על הסגירה הצפויה בסוף יוני של המקום, ששימש בית מעבר לילדים בסיכון גבוה בגיל הרך, היא לא יכולה לעצור את הדמעות.
"כל מה שניסינו לא עבד", היא אומרת לגבי פנייתם אל הרשויות, במיוחד אל משרד הרווחה שהורה על הסגירה. "אני לא יודעת למה טובת הילדים לא עומדת לנגד עיניהם".
בית שרמן הוקם ב-1975 באזור ירושלים וטיפל לאורך השנים במאות ילדים בגילאים שנתיים עד שבע, שהוצאו בצו בית משפט מבתיהם בעקבות התעללות נפשית או פיזית או הזנחה. ילדים שרמת האמון שלהם בסביבה נמוכה. "מדובר בסיפורים הקשים ביותר", אומרת המדריכה. "חלקם עם טראומה מורכבת, יש משפחות של כמה אחים ויש גם ילדים שהגיעו אלינו לאחר שלא הצליחו להיקלט במשפחות אומנה".
השהות של הילדים במקום אורכת בין מספר חודשים עד שנה, וכוללת הערכה ושיקום בידי צוות שכולל פסיכולוג, מטפלת באמנות, ריפוי בעיסוק, קלינאית תקשורת, אם בית ועוד מטפלים. חלקם לא יוצאים למוסד חינוכי, אחרים נשלחים לכמה שעות לגן טיפולי או לכיתה מקדמת. הם עוברים תהליך של עיבוד הטראומה שבמהלכו הם לומדים לתת אמון במבוגרים ולייצר קשר משמעותי במסגרת משפחתית, ולאחריו נקלטים במשפחות אומנה.
לפני כשנתיים החליט משרד הרווחה על סגירת כל בתי המעבר בארץ מתוך מחשבה שעדיף לילדים לשהות במסגרת משפחתית ולא במסגרת פנימיה. הראשון להיסגר היה "הבית של שרי" בבאר שבע, שנעל את שעריו במרץ שנה שעברה.
"לשיטתנו, לא מטפלים בבעיה על ידי העמקתה", כתבה איריס פלורנטין, ראש אגף שירותים חברתיים במשרד הרווחה, האחראית על הליכי הסגירה הנוכחיים. "ההתקשרות צריכה להיות לדמויות קבועות ולא למתחלפות – שזה מודל המוכר במסגרות מוסדיות ופחות מתאים לצרכי ילדים בגיל הרך".
במשרד הרווחה אומרים: "ההסכם עם עמותת בית לכל ילד המפעילה את בית שרמן מסתיים ביוני 2021. המשרד פרסם מכרז לפתיחת מרכזי חירום לילדים ועד לפתיחתם מורחבים מרכזי החירום הקיימים כך שכל ילד הזקוק לכך יקבל מענה.
"ההחלטה על סיום הפעילות של בית שרמן נובעת ממדיניות שמקדם המשרד כבר למעלה מעשור, שבמסגרתה נעשה מעבר מבתי מעבר לאומנת חירום, על רקע התפיסה המקצועית שגורסת שבגיל הרך משפחות אומנת חירום מטיבות עם הילדים יותר מאשר בתי מעבר. שינוי המדיניות מבוסס על חוות דעתם של גורמי המקצוע ונעשה תוך ליווי של המשרד ומתן מענה לכל הזקוקים לכך".
לא ברור מתגובת משרד הרווחה מדוע הם הגיעו לכלל החלטה לסגור את המסגרות הקיימות רק כדי לפתוח מסגרת חירום דומה. "הסגירה לא קורית בטעות", אומרת אסנת רייכמן, יו"ר החטיבה לפסיכולוגיה התפתחותית בהסתדרות הפסיכולוגים. "זהו מהלך שמשרד הרווחה מוביל כבר תקופה. הוא אמור להוציא מכרז חלופי למרכז וכמה שניסינו לא הצלחנו להבין מה ההבדל בינו לבין בית מעבר".
"האנשים שחתומים על ההחלטה הזו, כף רגלם לא דרכה בבית שרמן", אומרת ליאור בן שטרית, פסיכולוגית התפתחותית מפורום הארגונים למען הפסיכולוגיה הציבורית ומדריכה לשעבר בבית שרמן. "אני לא חושבת שהם יודעים את ההבדלים בין המסגרות הקיימות, ומה מיוחד במקום הזה שאין לו תחליף. מאז שהתקבלה ההחלטה היה נסיון להביא אותם (את איריס פלורנטין, ראש אגף שירותים חברתיים ונציגי משרד נוספים – ג.ה.) לראות את הילדים, וזה לא קרה. הילדים האלו צריכים תהליך של שיקום ממושך, מה שלא יכול להתאפשר בשאר הפתרונות שקיימים כיום".
"זה מהלך שמשרד הרווחה מוביל כבר תקופה. הוא אמור להוציא מכרז חלופי למרכז וכמה שניסינו לא הצלחנו להבין מה ההבדל בינו לבין בית מעבר"
"נכון, משמרות זה לא הדבר המיטבי", מודה המדריכה. "אבל כשהורה אומנה נמצא עם הילד כל יום כל היום בלי הדרכה מספיק טובה ובלי שיש לו את הכלים להתמודד עם המקרים המורכבים הוא עלול להישבר. כשאנחנו נשברות לפעמים יש מי שמחליף אותנו, כך שהילד לא רואה את דמות המבוגר נשברת מולו והוא לא מנציח את התחושה שקיימת אצלו שמשהו בו דפוק. באומנה יש אנשים עם כוונות מדהימות, אבל המקרים קשים. ילד שנאנס על ידי אבא שלו, למשל, לא ימהר לסמוך על מבוגר ולחילופין הוא עלול לשחזר את הפגיעה מול אחד האחים במשפחה".
"כעת, עם הביטול של בתי המעבר, ישלחו כל הילדים ישירות לאומנה. הבעיה היא שאין מספיק משפחות אומנה. הן לא עומדות בתור כדי לקבל את הילדים הפגועים הללו", אומרת המדריכה. "בעיה נוספת היא שהמשפחות הללו לא תמיד יכולות לתת מענה לכלל הבעיות המורכבות של הילדים".
"אלו ילדים שדורשים השגחה של 24 שעות ביממה, בגלל למשל קריז מסמים", אומר פרופ' אשר בן אריה מבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית, שעוסק בתחום רווחת הילד. "אין משפחה שיכולה לתת להם השגחה רצופה כזו. משרד הרווחה תופר את הילד לפתרון ולא את הפתרון לילד".
"אין מספיק משפחות"
הסתדרות הפסיכולוגים בישראל שלחה מכתבי ביקורת חריפים אל משרד הרווחה בנוגע לסגירת בתי המעבר. "ברור שעדיף היה למצוא באופן מיידי משפחות שיוכלו לקבל ילדים צעירים במצבי חירום ולהעניק להם תנאים משקמים מיטיבים. אולם, למרבה הצער ניסיונינו הטיפולי מעיד כי ישנם ילדים שבמצבם הנפשי הנוכחי והקשה לא יכולים להיקלט במשפחות אומנה בטרם תהליך השיקום והטיפול שהם זקוקים לו ושבית המעבר, במתכונתו הנוכחית, מאפשר".
"זו חשיבה נכונה, להעביר ילדים למשפחות אומנה", אומרת רייכמן. "אבל אין מספיק משפחות שיתנו מענה לא בקלט ולא באומנה. בית אומנה זו משפחה נורמטיבית עם אבא ואמא שעובדים וכמה ילדים בגיל העשרה. משפחה כזו תתקשה לקבל ילד פגוע עם התנהגות קיצונית של אלימות והתפתחות לקויה שהיא הרבה מתחת לגילו מבחינה תפקודית. למשל ילד בן חמש שלא גמול או שלא יודע לאכול. צריך מקום שיידע לתת לו מענה פסיכולוגי ושיקומי, ושידע מתי מגיע הרגע שאפשר להעביר אותו למשפחת אומנה".
"ליוותי ילד שעבר בבית שרמן פעמיים, אחרי ניסיון אימוץ שכשל", מספרת בן שטרית, "זה קורה לא מעט כי הם צריכים את תקופת השיקום. בתקופה הראשונה הם עושים בדיקת גבולות משמעותית. בודקים אם הם יביאו את דמות המבוגר למצב שהוא יכעס עליו ויפגע בו. לאט לאט אפשר לראות איך הם צוברים חוויות טובות של דמויות שמטפלות בהם ולומדים להאמין למבוגרים ולעולם. לוקח זמן עד שהם מוכנים לצאת למשפחה".
"לאט לאט אפשר לראות איך הם צוברים חוויות טובות של דמויות שמטפלות בהם ולומדים להאמין למבוגרים ולעולם. לוקח זמן עד שהם מוכנים לצאת למשפחה"
"אני יכולה להעיד ממקור ראשון שעצם ההכנסה של ילד כזה למשפחה מטלטלת את כל הבית ושוברת את כל הדינמיקה שהייתה, לא רק של ההורים אלא גם של האחים", אומרת אחות לילדת אומנה שהגיעה אליהם לפני שלוש שנים לאחר ששהתה בבית מעבר. "אחותי הגיעה לבית מעבר כילדה שלא יכולה לדבר, רק לצרוח. היא הדפה כל מי שהתקרב אליה ולא האמינה שמגיע לה להיות נאהבת. כשהיא הגיעה אלינו היא היתה כל כך מוכנה למשפחה כשקראה להורים שלי אמא ואבא מהמפגש הראשון. ועדיין, בתחילת הדרך היו סיטואציות לא פשוטות איתה וכשאמא שלי התקשתה לטפל בה והיא פנתה לעזרה לרווחה, אמרו לה 'תוותרי, תשימי אותה בפנימייה'. בלי בית המעבר היא היתה מסיימת בפנימייה ומי יודע לאן החיים שלה היו הולכים. אני לא רואה איך משפחה יכולה להתמודד עם ילד שזה עתה הוציאו אותו מהבית".
מה המודל והשירות
בישראל יש שלושה שירותים מרכזיים המיועדים לילדים צעירים המוצאים מבתיהם בחירום וזקוקים למענה זמני: אומנת חירום (שמיועדת לעד חמישה ילדים ומספקת מענה זמני לילדים שיכולים לחזור לבתיהם או להיקלט במהירות במשפחות אומנה), מרכזי חירום (המיועדים לילדים גדולים יותר) ובתי מעבר.
אחרי סגירת הבית של שרי והסגירה המתוכננת של בית שרמן, ישארו עוד שני בתי מעבר לגיל הרך – שבתאי לוי בחיפה ורעים בירושלים, ובית שוסטרמן שמיועד לילדים בוגרים יותר. לפי עדויות, מכיוון ששירותי הרווחה הפסיקו להפנות ילדים אל בית שרמן בשל הסגירה המתקרבת, החלו לשלוח לשוסטרמן ילדים קטנים למרות שהמקום לא מותאם להם.
לפי עדויות, מכיוון ששירותי הרווחה הפסיקו להפנות ילדים אל בית שרמן, החלו לשלוח לבית שוסטרמן ילדים קטנים למרות שהמקום לא מותאם להם
"השאלה החשובה היא לא אם הילדים יהיו במסגרת, אלא מה המודל והשירות", אומרת לירון אשל מהמועצה לשלום הילד. "באופן עקרוני המסגרות נועדו לתת מענה זמני (בין כמה חודשים ועד שנה; ג"ה) וכך צריך להיות. ישנם כמה מודלים שאמורים להתאים לילד, לנסיבות חייו ולטראומה. ילדים שעברו טראומה קשה והוצאה חוץ ביתית הם ילדים בקצה הרצף הטיפולי שצריכים את הרף המקצועי הגבוה ביותר.
"בין בתי מעבר למרכזי חירום יש מודלים נוספים שכוללים גם פתרונות קבע בקהילה, והמדינה חייבת להכשיר את הורי האומנה להתמודדות ולקליטה של ילדים בגיל הרך. האני מאמין שלנו הוא שצריך להתאים את המסגרת לילד ולא להיפך, וככל שיהיו יותר מודלים כל הילד יקבל את המענה שהוא צריך".
בן שטרית מציינת שתקציב עבור ילד שמגיע לאחד מבתי המעבר גבוה יותר מאשר התקציב המגיע למשפחות אומנה. "יש רצון למהר ולצמצם תקציבים, אבל בנושאים כאלה רגישים בסוף זה עול על המדינה. ילד שמשקיעים בו בגיל צעיר יכול לחזור למסלול חיים נורמטיבי ולגדול להיות מבוגר מתפקד עם חיים מלאים לעומת ילד שגדל בין מסגרות ותלוי במדינה מבחינה תפקודית, מקצועית וכלכלית.
"אמרנו למשרד הרווחה תתייחסו לסגירה של בית שרי כפיילוט – תראו נתונים, תגידו מה קורה עם הילדים שהיו שם ומה קורה עם ילדים מאזור הדרום ולאן הם מופנים, תראו אם המענה החלופי טוב לפני שאתם ממהרים לסגור את שאר בתי המעבר – ולא קיבלנו תשובה".