הריח לא עוזב גם שעות אחרי שעזבת את לוד. ריח שרוף שעולה מכל פינה בשכונת רמת אשכול, מהמכולות שעדיין מעלות עשן, משלדי מכוניות בצבע אפור, מהכבישים החרוכים ומערימות האשפה שהובערו בשוק הסגור והריק. מעט אנשים הולכים ברחובות, כל אחד מכונס בסיפורו.
במתנ"ס שיקגו, שממוקם בין השלדים השרופים בשכונה, מתכנסת קבוצה של כ-20 איש לקראת הצהרים. הם מסוגרים במעגל גדול באולם, גברים ונשים מכל הקהילות בעיר. "אי אפשר להגיד שאנחנו מנסים לגשר", מחייכת בכאב אחרת המשתתפות שיוצאת רגע החוצה. "זה כל כך רחוק. אין פה אפילו התחלה של שום דבר, רק ניסיון לעצור הכל לרגע. אנחנו לא יכולים לדבר על מה שקורה שם, זה דיני נפשות".
אחר הצהרים מתחילה תנועה לתוך העיר. ערבים בקושי נראים בה. "הם ישנים, עייפים מהלילה ומתכוננים ללילה הבא", אומר בכעס אחד מחברי הגרעין התורני. רכבים של ארגונים מגיעים לקראת ההפגנה המתוכננת מול בית המשפט המחוזי של לוד, בדיון על שחרורו של החשוד בהריגתו של מוסא חסונה.
צעירים רבים עם חולצות שכתוב עליהן "שומר אחי", רכב של תנועת "אור", "קדמה – התיישבות צעירים", אחד מאנשי השכונה מדבר על אלף מאנשי ארגון "השומר", הכוונה כנראה לצעירים רבים מיו"ש, שיבואו להגן עליהם הערב. בהפגנה מול בית המשפט מספר אחר על 30 מאנשי ההתנחלות יצהר שהגיעו אמש חמושים באלות בייסבול, הרתיעו את המתפרעים ועצרו אותם בגופם. נכון לשעה זו, כבר דווח על ניידת משטרה שהוצתה בעיר ויידוי אבנים ורימונים ליד מסגד אלעמור בעיר.
אם ערביי לוד נושאים עיניהם אל הפלסטינים במזרח ירושלים ובעזה, הולך ומתברר שיהודיה – הגרעין התורני וחרדים משכונת חב"ד – נושאים עיניהם למתנחלי השטחים. מעיר משוסעת, עניה ומוכת פשיעה, שודרגה לוד בן לילה למדרגת הסכסוך הלאומי: הסיפור של לוד הוא מהשבוע, סופית ורשמית, הסיפור של אל אקצא ויצהר.
מעיר משוסעת, עניה ומוכת פשיעה, שודרגה לוד בן לילה למדרגת הסכסוך הלאומי: הסיפור של לוד הוא מהשבוע, סופית ורשמית, הסיפור של אל אקצא ויצהר
"אף פעם לא היינו חברים עם הערבים", אומר יחיעם, איש הגרעין התורני שחי בלוד עשור. "לא אכלנו איתם זה ברור, אבל חיינו אחד ליד השני. ידענו לכבד, לעזור כשצריך. שכנים. ההתפרצות עכשיו היא לאומנית, יש פה סנכרון: חמאס תוקפים מבחוץ והערבים מבפנים".
"לוד היא לא עיר של דו קיום", אומרת גם פידא שחאדה, חברת מועצת העיר, "זה לא משהו חדש. הגודל של הדברים השתנה השבוע, והם הקצינו מאד. דו קיום לא היה פה, אבל השבוע הכל התהפך".
"דומה לג'ורג' פלויד"
"המתח הזה היה קיים תמיד", אומר אביב וסרמן, לשעבר מנכ"ל הקרן לפיתוח לוד וסגן ראש העיר, "הרגשנו אותו בכל יום בעשר השנים שגרנו בלוד. המתח הוא בין הזהות הסקטוריאלית שלך – אתה יהודי, ערבי, גרעין תורני, אתיופי, רוסי – לבין איזושהי זהות ממלכתית לודאית. אתה לא צריך לתדלק את הזהות הסקטוריאלית שלך, זה קורה באופן טבעי. לבנות את הזהות הקולקטיבית הלודאית, זה מצריך עשייה אקטיבית, רגל על הגז, לחזק את המכנה המשותף. זה דבר שלא קורה היום".
הגודל של הדברים השתנה השבוע, והם הקצינו מאד. דו קיום לא היה פה, אבל השבוע הכל התהפך"
וסרמן ובת זוגו רות לנדא עזבו את העיר לפני שנתיים למושב בצפון. "עזבנו בגלל אירוע אלים שחוויתי בעצמי", הוא מספר, "באישון לילה תמים לחלוטין, אשתי ביקשה משהו מתוק ונסעתי לקנות. היה גשם נוראי, זה היה ליל סילבסטר 2018. עצר לידי רכב ברמזור, בדיוק בכיכר שהיית בה היום, ליד המחוזי, זו ה-צומת של לוד, גשם מבול, לא היה כלב ברחוב, היה לי מצב רוח טוב שמצאתי משהו מתוק – אמרתי הפי ניו ייר, שנה טובה ותבלו טוב לרכב לידי. ישבו בו בחורות ערביות שאמרו בחיוך אותו דבר".
"המשכתי לנסוע הביתה, נסע אחרי רכב, סימן לי לעצור, מאה מטר ליד הבית. שלושה בדואים צעירים בני עשרים בערך הוציאו אותי מהאוטו וכמעט הרגו אותי במכות, כי העזתי להגיד שנה טובה לקרובות משפחה שלהם.
"כשהתלבטתי אם להגיש תלונה, יום אחרי זה, הבנתי שאם אני, גבר אשכנזי, סגן ראש עיר, חושש להתלונן, אין מה לעשות נגד האלימות בלוד. היו שלושה רכבים בצומת הזו, היא מלאה מצלמות, איש לא נעצר. וזה אני, לא אישה בדואית שחוטפת מכות מבעלה. החלטנו באותו יום שאנחנו עוזבים".
הסיפור שלך מעלה ביתר שאת את השאלה: אם הכל ככה מאז ומתמיד, מה קרה ביומיים שלושה האחרונים?
"בעיני זה דומה למה שקרה עם ג'ורג' פלויד, שהפך לסמל לכל השחורים שיצאו לשרוף ולבזוז. מוסא חסונה, בן לאחת המשפחות הותיקות של לוד, מאות שנים כאן, לא פלילית ולא כלום, הפך לסמל. עד אז, כמו בצוק איתן, יצאו ערבים החוצה, הפגינו, וחזרו הביתה. השבוע לקח בחור מהגרעין התורני, שבתחושה שלו חי כמו בנאדם שעושה מילואים בשטחים, הולך בלוד עם אקדח, רואה ערבים שהפגינו וזרקו אבנים, ויורה בבן אדם למוות.
"הבנתי שאם אני, גבר אשכנזי, סגן ראש עיר, חושש להתלונן, אין מה לעשות נגד האלימות בלוד. החלטנו באותו יום שאנחנו עוזבים"
זה, יחד עם הסיפור של אל אקצא, שהחמאס בחוכמה רבה מחבר את הסבב הזה לעניין הדתי, זה לא היה בצוק איתן לפני שבע שנים. היתה מתיחות סביב עזה אבל לא חיבור לעניין הדתי, ולא היה בנאדם שירה בשכן שלו – כל זה לא מצדיק אלימות, אבל אני יכול להבין למה הערבים השתגעו מזה. זה בעיני קו פרשת המים".
"אין חוק אחר"
כמה שעות לפני כניסת העוצר הלילי שהוכרז על ידי המשטרה הערב, שני הצדדים משוכנעים שהמשטרה עומדת לאכוף את העוצר על הצד השני בלבד.
"תושבי לוד התגייסו להגן על עצמם", אומר בצהרים שלמה לחיאני, אוסף לבגאז' שלו סלעים שנזרקו בהתפרעויות הלילה ("לא להשאיר להם נשק"). "יש עשרות קבוצות וואטסאפ ברמה העירונית, איזורית, שכונתית, מכינים רשימות שמירה. זה לא ייאמן מה שהמשטרה עושה לנו. אתמול ירדו אנשים להגן על עצמם, אחד הוציא אלת בייסבול מהבוידעם, שוטרים מעכבים אותו על קשירת קשר לביצוע פשע. מה אנחנו, תג מחיר?
"המשטרה נרתעת מעימות, יש פה כוחות שמספיקים להרגיע. הם נתנו לאנשים לדפוק על דלתות של יהודים, לשרוף בתי כנסת. אחרי חמש שעות נכנסו עם סוסים כמו איזה מצעד יום העצמאות, נקרעתי מצחוק. אנחנו מגינים על עצמנו בכל דרך חוקית. תשאלי מה החוק? החוק מאפשר לי להגן על עצמי. לא קיים חוק אחר".
"אחד הוציא אלת בייסבול מהבוידעם, שוטרים מעכבים אותו על קשירת קשר לביצוע פשע. מה אנחנו, תג מחיר?"
אל ההפגנה מול בית המשפט, בדיון על בקשה לשחרר את תושב העיר שירה למוות בחסונה, מגיעים שוטרים רבים, ביניהם מג"בניקים שמסתובבים עם נשקים שלופים, ידם על ההדק. "איפה הם היו אתמול? איפה שלשום!!", אומר בזעם אחד המפגינים הדתיים. "יש דיבור מתחת לשולחן שמארגנים פלנגות, אבל הפעם יהיו חכמים ובמקום אקדחים יביאו משהו אחר".
מה?
"הערבים זרקו בקבוקי תבערה, אז אולי גם. אם המשטרה לא תגן – אנחנו נתארגן. אני עדיין מאמין במשטרה, אבל שיעשו משהו. בואי נראה היום ב-11 בלילה מה יהיה".
בהפגנה מלהיט את הרוחות נתנאל איזק, המשנה לראש העיר: "דם יהודי אינו הפקר", הוא זועק. ראש העיר עצמו, יאיר רביבו, שנחשב למייצג הגרעין התורני ותפיסת עולמו, שותק היום. "זה חיות טרף", חוזר ואומר מפגין משכונת חב"ד, "מאות של חיות טרף שמוכנים להחביא את המתפרעים בבתיהם". אזרחים, עם כיפה על ראשם, מסתובבים במקום עם נשק.
"הנפת דגל פלסטין ברחוב הוא הרגע שבו הכל השתנה", אומרת פידא שחאדה, "מה שקורה עכשיו קשור לכל מה שקורה סביבנו: חודש הרמאדאן, החודש הכי משמעותי בשנה לחברה המוסלמית, מה שקורה באל אקצא שהיא סמל לכל מוסלמי במדינה הזו, הסיפור של שייח ג'ראח, לוד היא עיר שיש בה המון הריסות בתים וזה מעורר הזדהות. היתה הפגנה שקטה יחסית של 500 איש, עם ילדים, ואז הגיעה המשטרה, עם המבט הזה של שנאה בעיניים. לצעירים נמאס. הביאו את הדגל ותלו אותו במקום דגל ישראל, איך שהחליפו – המשטרה נכנסה לתמונה.
"היום נכנסו לעיר מעל מאה מתנחלים עם נשק, שכבר יורים בלי לחשוב פעמיים. הם ירו על סוכת אבלים של הבחור שנורה, המשטרה הגיעה, מתנחלים אחרים הגיעו לצד שני. זה לא סיפור חדש. הגרעין התורני בלוד זה הסיפור של העשור האחרון, יש כמעט כל יום סכסוך בינם לבין הערבים.
"הגרעין התורני זה הסיפור של העשור האחרון. כל יום כמעט יש סכסוך. יש אצלנו תפיסה שהולכים לעשות עוד פעם נכבה. ככה אנחנו רואים את זה"
"הם הגיעו ללוד עם אמת אחת – לייהד את העיר. תושבים שגורשו מכפרים ב 48 או מהגדה ועזה אחרי אוסלו – מבינים גירוש. יש אצלנו תפיסה שהולכים לעשות עוד פעם נכבה. ככה אנחנו רואים את זה. משלמים כמה שיותר כסף, רק תמכרו את הבית, והסיפור שנבנה הוא שאלה באו לגרש אותי. זה סכסוך יומיומי. נכון שלא כל יום יש אבנים אחד על השני".
מה חשבת על מה שקרה אתמול?
"זה היה בלתי נתפס, ואני חוששת שהלילה נגלוש למקום עוד יותר גרוע. אני לא מאמינה באלימות ולא רוצה שחבר'ה ערביים ילמדו אלימות. אלימות בחברה הערבית קיימת, זה לא הפריע לאף אחד כשבתוך החברה הערבית ירו אחד על השני. תזכרו שבסוף, מי שהולך לשלם את המחיר זו החברה הערבית. אני חוששת הערב שיירצחו עוד בחורים. גדלתי בעיר מעורבת וככה אני רוצה לחיות, ואני חוששת שהיא לא תהיה כזו יותר".
אבל אמרת שלא היה מעולם דו קיום.
"לא דו קיום, אבל משהו שאפשר לעבוד עליו. עיר מעורבת במובן שאנשים יכולים לקבל אחד את השני עם השוני בלי לפגוע. אם יהיה לילה של רציחות – זה לא יקרה. אם חלילה המצב ידרדר העבודה תהיה מאוד קשה".
יש דרך חזרה?
"ציפיתי שהיום הצד היהודי ייקח יוזמה ויודיע שהוא לא רוצה ירי. בינתיים אני רואה שהפוסטים יותר גרועים ממה שחשבתי. נכנסו מתנחלים מהשומרון, התחילו לירות. ציפיתי שהמשטרה תעצור אותם. אני מצפה עכשיו שיעשו עוצר אמיתי – שאיש מחוץ לעיר לא ייכנס אליה. אפשר עדיין לעצור את מה שקורה. בעיני כן".
שיחה על זה post