בלי פרסומות. בלי בעלי הון. בלי בולשיט
משנים כיוון! במקום לצרוך תקשורת שמוכרת אותך, הגיע הזמן להשקיע בעיתונות עצמאית שעובדת אך ורק בשבילך
אני ליעד, בת 28, ואני מורה לספרות ומחנכת בתיכון. להיות מורה אף פעם לא היה החלום שלי, אבל אחרי שנתיים כמדריכת נוער בחיל החינוך, תפקיד שאליו הגעתי ממש בטעות, הבנתי שזה מה שנולדתי לעשות.
תמיד ידעתי שאני טובה עם אנשים, אבל בתפקיד למדתי גם מהי משמעות. אחרי שארבעה מורים שונים אמרו לי לא ללכת ללמוד חינוך, ומורה אחת אמרה לי שכן – החלטתי שאני מקשיבה לעצמי ונרשמת לתואר בחינוך מיוחד.
הקבלה למכללה הייתה מאוד פשוטה. כל כך פשוטה, עד שמצאתי את עצמי עושה פסיכומטרי למרות שבכלל לא הייתי צריכה. חשבתי שבגלל שממוצע הבגרויות שלי נמוך ממאה, ואני בוחרת בתואר שיש בו הרבה דרישות, גם תנאי הקבלה יהיו קשים. טעיתי. כדי להתקבל מספיק ממוצע 96 ובדיעבד מסתבר שוועדת חריגים מאשרת לא מעט סטודנטים וסטודנטיות עם ממוצע נמוך מזה.
בתחילת הדרך הייתי צריכה לשכנע את אמא שלי למה תואר בחינוך מיוחד הוא התואר שאני צריכה. אני לא מגיעה מבית עשיר ומכיוון שהיא שילמה על הלימודים, היא רצתה לדעת שאצליח להיות עצמאית מבחינה כלכלית. הסברתי לה שזה מקצוע עם יציבות כלכלית ושעות נוחות, שזה מה שאני אוהבת לעשות ואסתדר עם הכסף. מחשבות תמימות של ילדה בת 21 שרק סיימה צבא ואפילו לא הספיקה לעשות טיול גדול.
אחרי התואר התחלתי לעבוד כמורה לספרות בתיכון פרטי, או בכינוי הפורמלי "מוכר שאינו רשמי". לא ידעתי שהמשכורת היא אותה משכורת כמו בבית ספר רגיל, אבל גם לא התרגשתי מזה. עדיין לא הבנתי מה המשמעות של 8,000 שקל ברוטו למשרה מלאה, שמהם מקבלים רק 90 אחוז בשנת סטאז', אבל כן ידעתי מה המשמעות של סיפוק. אחרי שיצאתי מהבית של אמא ועברתי לגור בתל אביב, הבנתי טוב יותר את המשמעות של שניהם.
במשך ארבע שנים חינכתי כיתה. התחלתי איתם בכיתה ט' ואתמול הם סיימו י"ב. בשנה השנייה שלי בבית הספר קיבלתי תפקיד ריכוז, אותו עזבתי אחרי שנתיים כי בשילוב עם תואר שני בלקויות למידה, קורונה ומשברים אישיים, זה היה יותר מדי בשביל מעט מדי.
אני מורה טובה, מצוינת אפילו. אני משקיעה בתלמידים שלי, אני יוצרת ועורכת חומרי הוראה כדי שיהיו ברורים ומובנים לתלמידים ולתלמידות, גם לאלו שבורכו בהפרעות קשב או לקויות למידה. אני מכירה את כל התלמידים בבית הספר, לא רק בשמם הפרטי, אלא גם את האישיות שלהם, זו שכבר עוצבה וזו שבהתהוות.
מבחינתי, תלמידי החינוך שלי הם מעל הכל, אבל אני לא מוותרת על התפקיד החינוכי שלי גם כמורה מקצועית. אני משתדלת לבחור יצירות ספרותיות שמתאימות למארג האנושי בכיתה שאליה אני נכנסת, גם אם זה אומר ללמוד חומר חדש בעצמי, ואני משתדלת להפוך כל יצירה למעניינת ורלוונטית לחייהם האישיים שלהם.
ולמה אני בעצם מספרת את כל זה?
כשאני מספרת לאנשים שאני מורה, הם אומרים לי "וואי, זו עבודת קודש!" ואז ממהרים לדבר איתי על החופשות והשעות הנוחות. ואני תמיד מסבירה שלא, זו לא עבודת קודש, אלא עבודה ככל העבודות שמצריכה ממני לא רק אהבה גדולה למה שאני עושה, אלא גם ידע ומקצועיות, ולא מעט זמן מחוץ לשעות העבודה שלי.
מערכת החינוך היא מערכת ששואבת אותך אליה, גם במובן הרגשי אבל גם במובן הפרקטי: ישיבות צוות, השתלמויות, ניירת בלתי פוסקת, בדיקת מבחנים, הכנת חומרים, שיחות עם הורים, שיחות עם פסיכולוגים, שיחות עם חברים לצוות, שיחות עם תלמידים ועוד.
השכר לא מתגמל, לא רק כי הוא לא מספיק כדי לכסות שכר דירה, הוצאות רכב ומחייה, אלא גם ובעיקר כי הוא משאיר את מעמד המורה מאוד נמוך. כשהשכר לא מושך מספיק, אתם תמצאו את עצמכם עם עובדים בינוניים, וזה נכון לכל מקצוע. תוסיפו לזה את העובדה שהשכר עולה עם הוותק, ותקבלו מתכון מושלם לעובדים ששואפים להיות וותיקים, ולא מצוינים. למה לי להשקיע יותר מהמקבילה שלי, אם גם ככה אין לזה השפעה ממשית על השכר שלי?
מעבר לשכר, בתור מורה ומחנכת בתקופת הקורונה, הרגשתי שהמערכת לא רואה אותי. אמנם התמזל מזלי וצוות ההנהלה בבית הספר שבו אני עובדת עשה הכל כדי שנרגיש מוערכים, אבל המערכת גדולה יותר מהם. משרד החינוך שינה הנחיות בתדירות גבוהה, ואת כולן קיבלנו יום או יומיים לפני שהן נכנסו לתוקף. בנוסף, בגרויות רבי המלל הפכו מבחינות עם ציון חיצוני לבחינות עם ציון פנימי.
התרגשנו כשחשבנו שהמערכת רואה את המצוקה של הלומדים בזום ונותנת לנו אוטונומיה, והיינו מוכנים לעבוד קשה יותר, ללא תגמול נוסף בשביל שהדבר ישרת את התלמידים בצורה הטובה ביותר. ואז מה קרה? משרד החינוך לא ראה בעין טובה את העובדה שתלמיד שקיבל 60 בהיסטוריה בשנה שעברה, קיבל 90 בספרות השנה, ובלי למצמץ הוריד את הציונים וביטל את האוטונומיה שנתן לנו כמעריכים.
התחושה הזו, שהמערכת לא רואה אותי, הדהדה והמשיכה גם כשחזרנו ללימודים פרונטליים, והיא לא עזבה אותי מאז. כאמור, כיתת החינוך שלי סיימה י"ב השנה, והחלטתי שאני עוזבת את המערכת יחד איתה. אני מאמינה בעצמי ובכישורים שלי, אני חושבת שאני יכולה להגיע להישגים מרשימים ואני לא מוכנה להישאר במקום שרוצה אותי בינונית ולא מעריך אותי. וכן, הערכה מגולמת בשכר.
עצוב לי שאני צריכה לעזוב מקצוע שאני אוהבת, שהוא כל כך חשוב ברמה החברתית, המדינית והכלכלית, ובמיוחד שאני טובה בו ויודעת להביא את התלמידים להישגים שהם עצמם לא חשבו שיגיעו אליהם, במישור האישי והלימודי כאחד. אבל לא נשארה לי ברירה.
איינשטיין היה זה שטען שההגדרה לשיגעון היא לעשות את אותו הדבר ולצפות לתוצאה אחרת. אני מסרבת להמשיך לבכות על משכורת רעב שלא מספיקה לי, בלי לעשות משהו בנידון. לסיפוק אין מחיר, אבל לביצים, חלב ולחם יש.
