אין ולא תהיה מחילה על החטא הגדול של גנץ

יותר מ-150 אלף תוצאות מציע גוגל לתיאור הארסי שטבע פעם משה דיין: "בחור טוב במובן הרע של המילה". התוצאות החדשות יותר, שהולכות ומתרבות ממש עכשיו, כבר מיוחסות לבני גנץ. אין מה לומר: הרמטכ"ל ה-20 של צה"ל, בני-חותא בלשון החברים לנשק, באמת העדיף את טובת המדינה. אפשר לחשוד בו בתמימות, בטירונות, אפילו באידיוטיות שימושית – לא בציניות או ברוע או בדבקות בכיסא – אבל אלה כבר הטיעונים לעונש. על החטא הגדול שעשה, אין ולא תהיה לו כפרה.

רבים וטובים הפרו ועוד יפרו הבטחות לבוחר. "Read my lips, no more taxes", הכריז ג'ורג' בוש האב, וכמובן העלה מיסים. "דין נצרים כדין תל אביב", התחייב אריאל שרון כל הדרך להתנתקות. מנחם בגין לא היה מוכן לשמוע על פינוי יישובים, ובנימין נתניהו מבטיח מאז 2009 למוטט את שלטון חמאס בעזה. ובזה אחר זה יושבים תחתיו מנהיגי השמאל-מרכז, שהבטיחו שזה לא יקרה לעולם. אבל גנץ זה ליגה אחרת.

לא מיותר לחזור על המובן מאליו: מעולם לא כיהן כאן ראש ממשלה עם כתב אישום. מעולם לא ניתנה לאחד כזה, שאינו מורשה להתמנות לשר, האפשרות להקים כאן ממשלה. מעולם לא דיבר בעל המשרה החשובה במדינה על עובדיה, על משרתי הציבור שלה, על אלו האמונים על החוק והסדר ואכיפת ההחלטות שלו עצמו כמו שנתניהו מדבר. ומעולם לא הקדיש בעל המשרה המורכבת והאינטנסיבית במדינה, וכנראה גם מחוץ לה, זמן רב כל כך לענייניו האישיים. אוטוטו הוא יידרש להתייצב שלוש פעמים בשבוע בבית המשפט, כשבסיום ממתינות לו יותר מעשר שנות מאסר בפוטנציה.   

שר הביטחון ראה את כל זה, ושתק. טוב, פה ושם צייץ. לפעמים אפילו נתן "גיבוי מלא" למי שצריך. עוד גיבוי כזה ואבדנו. אבל החטא הקדמון שלו מתחיל הרבה לפני שבועת האמונים המביכה משהו כ"חליפי" בכנסת. זה קרה ברגע שהסכים להיכנס למשא ומתן. לראות בנתניהו שווה בין שווים. לדבר איתו על רוטציה, כשהשאלה היא רק מי ראשון. 

ממש אז, כשנענה להזמנה המשותפת לבית הנשיא (ובמובן הזה הנשיא ראובן ריבלין נושא אף הוא באחריות), נפרץ הטאבו. ותמונתו של הנאשם מספר אחת נתלתה אחר אי כבוד על קירות בתי הספר בישראל.  

שאריות של ממלכתיות 

יהיה מי שיטען: דבר הבוחר. חצי עם ידע על האישומים ורצה אותו. התשובה לכך מובנת מאליה: "העם" עוד לא מזכה כאן נאשמים, מה גם שהחצי השני שלו – 52 אחוז ליתר דיוק – רצה את ההיפך. 

נוהגים לבוז לגישת "רק לא ביבי", אבל האמת שיש בה לא מעט טעם. ירידתו של נתניהו מהבמה היא תנאי הכרחי – ודאי לא מספיק – לתיקון שהחברה הישראלית זקוקה לו כמו אוויר לנשימה. לתזכורת שבסוף בסוף, יש כאן מדינה. לשאריות של ממלכתיות. לשפיות. והרי מה אם לא זה איגד את הגנרלים ושלף אותם מהספה או מהעסקים הישר לביצה הפוליטית.

גנץ העדיף כידוע סלוגן אחר: "ישראל לפני הכול". ובכן, משמעות מעשית אחת של זה יכולה להיות צעדים לא פופולריים בבייס, כמעט בגידה ביותר ממיליון מצביעים, ריסוק המחנה והאלטרנטיבה והתאבדות פוליטית. משמעות אחרת יכולה הייתה להבין כבר אז שמה שמסכן את ישראל, גם ואולי בעיקר בקורונה, זו לא עוד מערכת בחירות – אלא עוד שעה אחת עם נתניהו.