התרסקותה של מפלגת העבודה לאיזור הסכנה של אחוז החסימה, שבו מתבוססת מרצ מזה זמן, היא תולדה של סירובו המתמשך של השמאל הכיר בגורמים הכלכליים-חברתיים להתדרדרותו, הכחשה שרק הולכת ומעמיקה את תבוסתו המסתמנת.
הסיבה לקריסתן של מפלגת העבודה ומרצ נעוצה בכשל המעמדי של השמאל. כפי שניתן ללמוד מבחירות 2013 ו-2015, השמאל חזק ביישובים המשתייכים לעשירונים 10, 9, ו-8 במדרג הכלכלי-חברתי, בעוד הימין חזק בעשירונים 6, 5, ו-4. ואולם, ביישובי מעמד הביניים הגבוה, תומכי השמאל, חיים רק כ-20% מבעלי זכות הבחירה, בעוד ש-60% מתגוררים ביישובי מעמד הביניים הנמוך, תומכי הימין. בעבר דנתי בהרחבה בשאלה מדוע מעדיפים המעמדות הנמוכים את הימין וטענתי כי הצבעה זו היא רציונלית לחלוטין מבחינה כלכלית חברתית. תמצית ההסבר שהצעתי היא כי השמאל והימין בישראל נוקטים במדיניות ניאו-ליברלית המקצצת ומפריטה את השירותים החברתיים ומגדילה את אי-השוויון. ואולם, בעוד שהימין מציע למעמדות הנמוכים מנגנונים, כמו המגזרים וההתנחלויות, כדי לפצות אותם על פירוק מדינת הרווחה, הרי שהשמאל לא רק שאינו מציע דרכים להקל על מצב המעמדות הנמוכים, אלא מגדיר את עצמו על ידי שלילת מנגנוני הפיצוי של הימין, כמו המגזרים וההתנחלויות, ועל כן המעמדות הנמוכים רואים בו סכנה לרווחתם.
דוגמה מעשית, טובה יותר מכל הסבר תיאורטי, לגורמים להסתייגות המעמדות הנמוכים מן השמאל, מספקים אירועי השבועות האחרונים בחיפה.
בבחירות האחרונות נבחרה לראשות העיר ברוב גדול (57%) ד"ר עינת קליש רותם, שהתמודדה מטעם מפלגת העבודה בתמיכתם הבולטת של יו"ר המפלגה, אבי גבאי ושל ח"כ שלי יחימוביץ'. בקואליציה שהקימה קליש חברה מפלגת שמאל נוספת, מרצ, שנציגה במועצת העיר, הרב דובי חיון, שהועמד בראש הרשימה בתמיכתה של יו"ר המפלגה תמר זנדברג, הוא סגן ראש העיר ומחזיק תיק התרבות בעירייה.
בהודעה לעיתונות שבה הודיעה מפלגת העבודה על התמיכה בקליש הודגש כי "בין מפלגת העבודה לבין חברת המפלגה ד"ר קליש ישנם קווים אידיאולוגיים משותפים רבים בעלי אופי סוציאל דמוקרטי", וביניהם "מאבק לחלוקת משאבים הוגנת" ו"התייצבות לצד העובדים במאבק על זכויותיהם".
אלא, שפעולותיה של קליש עד כה חושפות גישה ניאו-ליברלית מובהקת, ומעוררות ספק בדבר מחויבותה לחלוקת משאבים הוגנת ולמאבק העובדים על זכויותיהם
קליש למען העשירים
ב-15.1.2019 תחת הכותרת "ראש העיר מממשת הבטחות" נמסר בדף הפייסבוק של העיריה כי "ראש העיר חיפה, ד"ר עינת קליש רותם, הגדילה את תקציב בתי הספר הפרטיים וביניהם הריאלי בכ-20%". ואכן, זו הייתה אחת מהתחייבויותיה של קליש רותם במערכת הבחירות, כפי שמלמד סרטון בו היא מגדירה את הריאלי כ"אחד מעמודי התווך של החינוך בחיפה". לדבריה:
אני מאמינה בשוויון מוחלט בין כל האזרחים של העיר. כל ילד חיפאי צריך לקבל את אותו היחס וההשקעה מהעירייה ללא שום הבדלים.
ברור שיש משפחות שיכולות להרשות לעצמן להשקיע יותר בילדיהן. זו זכותן המלאה. אבל אין שום קשר בין זה לבין ההשקעה העירונית שמגיעה להם כחיפאים.
הייתי בקשר עם הורים רבים מהוועד בבית הספר הריאלי בתקופת המאבק הגדול ונדהמתי לגלות שעבור עיריית חיפה הנוכחית ילדי הריאלי לא קיימים.
זה חייב להשתנות בהקדם, וזה לא צריך לבוא על חשבון החינוך הציבורי.
העירייה בראשיתי תשקיע בכל ילד חיפאי שווה בשווה.
המקומון החיפאי המקוון "חי פה", עמד על משמעות ההחלטה במאמר שנשא את הכותרת "עשירי עירך קודמים: עיריית חיפה העלתה את תקציב התמיכה לבית הספר הריאלי ב-20%". בכך נתן המקומון ביטוי לעובדת חיים ידועה בחיפה: הריאלי ממיין את תלמידיו קודם כל על פי הכנסת הוריהם, וככזה הוא משרת בעיקר את האוכלוסיות המבוססות בעיר.
לאור זאת, החלטתה של קליש פירושה שימוש בתקציב העירייה לחיזוק בית ספר המשרת את השכבות האמידות, דבר שיבוא בהכרח על חשבון בבתי הספר הציבוריים, בעיקר אלו המשרתים את השכבות החלשות, דבר שיגדיל את פערי החינוך בעיר.
השימוש של קליש במושג "שוויון" הוא חשבונאי ולא חברתי. לדבריה, היא רוצה ליצור שוויון בחלוקת התקציב אך לא בין התושבים. בפועל פירושה של מדיניות כזו הוא הגדלת אי-השוויון. במצב בו ההוצאה הפרטית לחינוך בישראל היא בין הגבוהות בקרב מדינות ה-OECD, שוויון חינוכי מחייב שוויון הזדמנויות, כלומר השקעה לא-שוויונית של תקציבים ציבוריים: יותר לחסרי יכולת ופחות לבעלי יכולת.
נראה שעד שתשתנה מדיניות תקצוב בתי הספר ברמה הארצית, טוב היתה עושה קליש לו היתה מקבלת החלטה שונה: להשתמש בתקציב העירייה כדי להגדיל את השוויון החינוכי בעיר ולשם כך לסייע לבתי הספר המשרתים אוכלוסיות מוחלשות בין אם הם פרטיים (במגזר הערבי והחרדי) ובין אם הם ציבוריים.
החלטתה של קליש להגדיל את תקציב בית הספר הריאלי, מתוך הענות לתביעות ההורים המבוססים, תגדיל אפוא את אי-השוויון בחיפה. מדיניות זו אינה ביטוי ל"אידיאולוגיה בעלת אופי סוציאל-דמוקרטי" או ל"חלוקת משאבים הוגנת", כפי שהתהדרה מפלגת העבודה, אלא היפוכם המוחלט.
קליש נגד העובדים
בד בבד, מדיניותה של קליש מנוגדת גם להכרזה על "התייצבות לצד העובדים במאבק על זכויותיהם", שהיתה, כאמור, בין הגורמים שבהם הסבירה מפלגת העבודה את התמיכה במועמדותה.
כחודשיים לאחר כניסתה של קליש לתפקידה, הכריז יו"ר ועד עובדי עירית חיפה, דוד וקנין על סכסוך עבודה, בשל סירוב העירייה לדון בשורה של תביעות שהעלה הוועד, הנוגעות לקבוצות עובדים שונות, כמו הסייעות בגנים ועובדי התברואה, או לנהלי העירייה, כמו קידום בדרגות ומתן קביעות. וקנין הדגיש כי הכרזת העיצומים נובעת מאופן התנהלותה של קליש, שדחתה, לדבריו, את ניסיונות ההדברות של הוועד ובחרה בדרך של "עימות ישיר עם העובדים ועם נציגותם, תוך שימוש בביטויים פוגעניים ומשמיצים".
קליש הבהירה את עמדתה ביחס לתביעות העובדים בפוסט שהעלתה בסוף השבוע ובו כתבה:
"ועד עובדי העירייה מאיים בעיצומים. בפועל, הם כבר התחילו עם מה שנראה לכאורה כמו שביתות איטלקיות.
הם טוענים שאני פוגעת בעובדים, בקביעות, בדרגות. ההיפך הוא הנכון.
אז למה השביתות?
- כי אסרתי על המשך ניפוח המנגנון העירוני שעולה לכם בארנונה המטורפת. כי אני לא מאפשרת מכרזים בלי לבדוק את נחיצותם.
- כי אסרתי לגייס קרובי משפחה. תתפלאו, אבל ביום בו הודעתי שאין יותר קרובי משפחה התחילו הבעיות.
- כי הם רוצים לפתוח מחדש את התנאים, במיוחד לקראת הבחירות הקרובות. הם רוצים להראות הישגים והם מוכנים לפעול לשם כך באלימות, על חשבונכם.
האם ידעתם שכמחצית מתקציב העירייה הולך לשכר? בשנות כהונתו של יהב ארגון העירייה גדל ביותר מאלף עובדים.
התבקשתם להוריד את הארנונה? כן כולכם!
בשביל זה צריך לעשות כמה שינויים בארגון, במבנה שלו, ובייעול.
כשאתם רואים רחובות מטונפים תזכרו –
זה לא בגלל עובדי התברואה המסורים.
זה הוועד. הוא פוגע בכולנו. גם בכם".
קליש תמצתה את עמדתה בציוץ שהעלתה בהמשך ובו כתבה:
"אני מתנצלת מאוד על הסבל שנגרם לתושבים שלנו. זו האחריות שלי. הבטחתי להוריד את הארנונה שהיא הכי גבוהה בארץ וזה מחייב להפסיק לנפח את המנגנון העירוני בג'ובים. המחיר: הוועד נלחם בי ואתם משלמים את המחיר. לא אכנע לוועד. אני מחויבת רק לחיפאים. ולשינוי ולתקווה שהבטחתי".
בדבריה של קליש בולטות הדמוניזציה שהיא עושה לתביעות העובדים, שדחו בתוקף את טענותיה, והדה-לגיטימציה שהיא עושה לוועד. היא ממחזרת את טענותיהם של אויבי העבודה המאורגנת לדורותיהם, ובמרכזן הפרדה בין העובדים המסורים לוועד האלים. כל אלו אינם עולים בקנה אחד עם "האופי הסוציאל דמוקרטי" ו"התייצבות לצד העובדים במאבק על זכויותיהם" בהם הסבירה מפלגת העבודה את תמיכתה בקליש.
קליש פוגעת בחלשים
במסגרת הניסיון להבין את אי-האמון של המעמדות הנמוכים בשמאל יש לעמוד על השקפת העולם הכלכלית-חברתית הניאו-ליברלית האדוקה – שבמרכזה קיצוץ מיסים ושירותים – העולה מהתקפתה של קליש על ועד עובדי עיריית חיפה.
קליש חוזרת ומדגישה, כי מתוך התחשבות בתלונות תושבי העיר, וכפי שהבטיחה במערכת הבחירות, היא מחויבת להורדת הארנונה בחיפה, שהיא אכן גבוהה יחסית לערים אחרות. ואולם, בכך מאמצת קליש את מדיניות קיצוץ המיסים של נתניהו וכחלון, וכמותם היא עתידה להיטיב עם עשירי העיר.
במישור הארצי הארנונה היא מס רגרסיבי, כלומר, שיעור הארנונה ברשויות החזקות שבהן שטחי מסחר, עסקים ותעשיה גדולים הוא נמוך מזה המקובל ברשויות חלשות, שבהן השטחים הללו מצומצמים. ואולם, ברמה המקומית הארנונה היא מס פרוגרסיבי, כלומר בעלי הנכסים הגדולים יותר בשכונות היקרות יותר משלמים מיסים גבוהים יותר. הורדת הארנונה תיטיב אפוא עם התושבים החזקים יותר בחיפה, שדירותיהם גדולות ויקרות יותר, בעוד שהתושבים החלשים ייהנו מהנחה זניחה. יתר על כן, תשלומי הארנונה הם מקור הכנסה חשוב, המאפשר לעירייה להעניק שירותים ציבוריים, הדרושים יותר לאוכלוסיות החלשות, שיפגעו מהורדת הארנונה.
מדיניות הפגיעה בשירותים עולה גם מן המתקפה של קליש על "הג'ובים", שחולקו בעירייה וקובלנתה נגד "ניפוח המנגנון העירוני שעולה לכם בארנונה המטורפת". זוהי קלסיקה ניאו-ליברלית: הגדלת השירותים לתושבי העיר כרוכה בהגדלת מספר העובדים. קיצוץ מספר העובדים פירושו פחות שירותים, דבר שיפגע בעניים, אך לא בעשירים, המסוגלים לרכוש באופן פרטי את השירותים הללו.
כמו כן "הג'ובים" שיבוטלו הם של עובדי שירותים שמרביתם נמנים על מעמדות הנמוכים, שיפגעו פעמיים: הן בגלל קיצוץ השירותים והן בגלל קיצוץ המשרות.
כך, בעוד שמדיניותה של קליש פוגעת במגוון דרכים במעמדות הנמוכים, היא דווקא מיטיבה עם המעמדות הגבוהים על ידי הגדלת התמיכה בבית הספר הריאלי מתוך תקציב העירייה המקוצץ בשל הורדת הארנונה לעשירים.
מדיניותה של קליש היא איפוא גילוי מובהק של הכשל המעמדי של השמאל הישראלי. דווקא המיקוד בעיר אחת, חיפה, ולא בארץ כולה, חושף בבהירות זו את הפער בין היומרה הסוציאל-דמוקרטית לבין ההתנהלות הניאו-ליברלית. הכרה במצב זה מחייבת את תיקונו ברמה המקומית והארצית.