להיות מורה או גננת בחינוך המיוחד זה ללמד את אותו הדבר במשך שנים, יום אחרי יום, בכל פעם בדרך שונה, עם המון אמונה בלב שזה יצליח הפעם. ולא, אני לא מדברת על קריאה וחשבון, אלא על מטלות בסיסיות והכרחיות הרבה יותר כמו ללמד ילד שאינו מדבר כיצד להביע את רצונותיו ואת הרגשות שלו, ללמד ילדונת כיצד מקנחים את האף, ללמד כיצד לבקש עזרה וממי, כיצד פונים לחבר, ללמד על מוכר ועל זר, על מה נהוג לעשות במקום ציבורי ומה במקום פרטי. יום יום.
להיות מורה או גננת בחינוך המיוחד זה להכיל. להכיל ילדים, הורים, משפחות ולהבין שחוסר האונים שלהם מופנה כלפינו. והעבודה שלנו מאפשרת להם לפנות אלינו תמיד, בכל שעה, בין אם בשער של הגן, בוואטספ בשעות הלילה, או בשיחת טלפון בשעה 7:20 כשעוד לא התחלתי את היום.
להיות מורה או גננת בחינוך המיוחד זה לעבוד מכל הלב והנשמה, גם בשעה של מגפות עולמיות, בשעה שכולם בסגר. לצאת מהבית וללבוש את החיוך כדי להרגיע את הילדים ולשדר להם שהכל בסדר, לשדר עסקים כרגיל למרות שהחרדה הפנימית עולה על גדותיה.
להיות מורה או גננת בחינוך המיוחד זה לחבק, לעטוף, לטפח, לשמח, להגן, לדאוג, ולוודא שתיווכתי לילדה המתוקה שעל הספקטרום האוטיסטי את הפעילות הבאה כדי שלא תיכנס לאי שקט שכולל צעקות ובכי קורע לב.
להיות מורה או גננת בחינוך המיוחד זה להרוויח 6,500 שקל במשרה מלאה אחרי ארבע שנות וותק ועם תואר שני בחינוך מיוחד, כשיוקר המחייה רק עולה ועולה.
להיות מורה או גננת בחינוך המיוחד זה אומר לחזור הביתה סחוטה ותוך שעה להיכנס לרוטינה של שיעורים פרטיים, כי אין לך ברירה. את צריכה כסף כי המשכורת המעליבה נעלמת בשניות. אז את מגייסת את משאבייך האחרונים לכך ושוב לובשת את החיוך.
להיות מורה או גננת בחינוך המיוחד זה להישען על הורייך גם בגיל 30, כי למי מספיקה משכורת כזאת בשביל לשלם על טיפול שורש אצל רופא השיניים? תודה הורי היקרים, אך הייתי רוצה להיות מסוגלת לשלם על דברים כאלו בעצמי. כי אני עובדת קשה כל כך.
זו רק ההתחלה?
שמי דניאל, עוד רגע אהיה בת 30, ובנוסף ליום ההולדת אחגוג 12 שנים של עשייה בתחום החינוך המיוחד.
תמיד בער בי הנושא של קבלת האחר והשונה. כשהייתי בת 18 בחרתי לעשות שנת שירות בפנימיה של אנשים מדהימים עם מוגבלות שכלית, שם התאהבתי בתחום וידעתי שבזה אני אעסוק כשאגדל, בלי צל של ספק.
אז גדלתי, התגייסתי לתפקיד בחיל חינוך, לימדתי חיילי מקא״ם לתעודת 12 שנות לימוד שהייתה חסרה להם, וככה לאט לאט התחדד בי הרצון הזה יותר ויותר.
אחרי הטיול הגדול למזרח ידעתי שזהו, אני הולכת ללמוד חינוך מיוחד באופן רשמי, וכך עשיתי.
לאחר הלימודים נכנסתי לסטאז׳ בבי״ס עמל בחולון, לתלמידים עם מוגבלות שכלית. חינכתי כיתה מדהימה במשך שלוש שנים, ואז פתאום נושא השכר התחיל להפריע. התחלתי במשכורת של 5,200 שקל. אני יכולה להבטיח שעבדתי כל כך קשה, נתתי את כל ליבי, והאמנתי שבגלל שזו ההתחלה זה בסדר והמשכורת בטח תעלה. כי אחרת איך אפשר לשלם שכירות, הוצאות רכב או כל דבר אחר.
בשנה השלישית של חינוך הכיתה החלטתי להירשם לתואר שני בחינוך מיוחד, בתקווה שזה מה שישפר לי את השכר ועל הדרך אתמקצע יותר בתחום שאני כל כך אוהבת.
השנה, אחרי ארבע שנים בבית הספר החלטתי לשנות את תפקידי ולעבור לנהל גן עיכוב התפתחותי. הבטיחו לי 17 אחוז גמול ניהול ועוד 14 אחוז גמול חינוך מיוחד, נשמע טוב לא? מסתבר שלא.
תעמדו לצדנו
בכל פעם שיפה בן דוד, מזכ"לית הסתדרות המורים מכריזה על שביתה, היא מכריזה גם שהחינוך המיוחד מוחרג ממנה. אני יכולה להבין את הרציונל של ההחרגה הזו, כי פגיעה בשגרה של הילדים המיוחדים מקשה עליהם – אבל מה עם הקושי שלנו? איך ישמעו את קולנו? איך יבינו שהמצב חמור גם אצלנו, וכמה קשה יהיה לאותם ילדים אחרי שלא יהיו מורים וגננות שיחבקו אותם ויתנו להם את כל מה שהם זקוקים לו?
איך יבינו שהמצב חמור גם אצלנו, וכמה קשה יהיה לאותם ילדים אחרי שלא יהיו מורים וגננות שיחבקו אותם?
בזמן ששאר התלמידים בשביתה, אני נאלצת להתמודד עם מחסור באנשי הצוות, שנשארים בבית עם ילדיהם בלית ברירה. ואז העבודה הופכת כפולה ומכופלת. ואם לומר את האמת, זה רק עושה חשק לברוח מהמערכת הזו עוד יותר מהר.
אני קוראת להורים של ילדי החינוך המיוחד להיות לצידנו במאבק הזה, לזעוק את זעקתנו, לתמוך בנו. ואני קוראת לראש הממשלה, לשרת החינוך ולשר האוצר – אל תשכחו אותנו, תעזרו לנו להתקיים בכבוד, כי לא ירחק היום שבו לא יהיו אנשים טובים במערכת. יום יבוא ולא נהיה שם, כי עם תחושת סיפוק לא הולכים למכולת. אין סיבה שנמשיך לעבוד בתנאים כל כך מעליבים. מגיע לנו יותר.
