עד לפני מספר חודשים אנשים היו בטוחים שאני משקר להם כשסיפרתי שחיילים נכנסים מדי לילה לבתי פלסטינים לצורך "מיפויים". לא כדי לבצע מעצרים, לא כדי לתפוס אמצעי לחימה, אלא כדי "למפות" את הבית והאנשים שגרים בו. מדי לילה נכנסו חיילים לבתים של "בלתי מעורבים", כלומר אנשים שלא נחשדו בדבר מלבד מוצא פלסטיני, העירו את בני הבית, ילדים ומבוגרים, לפעמים צילמו אותם, לפעמים רק רשמו את שמותיהם, ויצאו אל הלילה. עשיתי את זה בעצמי במהלך השירות. כמעט כל חייל קרבי ששירת בשטחים עשה מיפויים. ועדיין, אנשים לא רצו להאמין שהדבר הזה קורה, ואם זה קורה – בטח אין ברירה.

ואז, ביוני, הודיע אלוף פיקוד מרכז שההתנהגות האפלה הזו, שאנחנו בטח משקרים לגביה, מבוטלת, ושאין עוד צורך בפלישות ליליות לבתי פלסטינים חפים מפשע ובזיכרונות מצלקים של ילדים מבוהלים. נגמר. ההחלטה התקבלה לאור "פיתוח ושיפור הכלים שמאפשרים לצבא להשיג מידע", הסביר. עוד מוקדם לדעת אם תם סופית עידן ה"מיפויים", אך נראה שלפחות חלק מהכלים הללו נחשפו באחרונה בוושינגטון פוסט: ישראל מנהלת מאגר מידע פולשני של החברה הפלסטינית בשם "להקת זאבים". 

"פייסבוק של הפלסטינים", קראו לו כמה מהחיילים שתפעלו אותו; חיילים נשלחים להתחרות בצילום פלסטינים כדי להכניס כמה שיותר פנים לתוך המערכת באמצעות הכלי "זאב כחול"; בחברון מופעלת מערכת ניטור ופיקוח מורכבת בשם "חברון – עיר חכמה", המשתמשת במצלמות, מכ"מים וחיישנים כדי לצפות במעשי הפלסטינים בכל רגע של היממה, לעתים משקיפה ישירות לתוך בתיהם. אין צורך בתמונות האיומות של חיילים מצלמים ילדים בוכים בביתם באמצע הלילה. השיטה התייתרה. החלפנו אותה ב-1984 קטנה משלנו.

"בחברון מופעלת מערכת ניטור ופיקוח מורכבת בשם "חברון – עיר חכמה", המשתמשת במצלמות, מכ"מים וחיישנים כדי לצפות במעשי הפלסטינים בכל רגע של היממה, לעתים משקיפה ישירות לתוך בתיהם"

במובן מסוים, זו התפתחות טבעית, כמעט מתבקשת, של תהליך המיתוג מחדש הארוך שעובר כיבוש השטחים, בין היתר מטעמי הסברה. לממשלת הצללים שמנהלת את חיי הפלסטינים, ושאליה הם אינם רשאים להצביע, אנחנו קוראים "המינהל האזרחי", כאילו לא חיילים מנהלים אותה. כאילו הם אזרחים ולא נתינים חסרי זכויות. 

את זרועותיה אנחנו מכנים "מפקדות תיאום וקישור", כמו מדובר בשירות לאזרח ולא במנגנון צבאי שקובע איזה פלסטיני יזכה באישור עבודה ואת ביתו של מי יש להרוס. את המחסומים הפכנו ל"מעברים" – השם מחליק טוב יותר בגרון – וכבר שנים שחיילים לא משרתים במעברים הגדולים אלא אנשי "רשות המעברים", הפרטה שמאפשרת למדינה להתנקות מאחריות לאחד ממוקדי החיכוך הקשים והיומיומיים של הכיבוש.

כיבוש השטחים הוא אולי פרויקט מדיניות החוץ הארוך, היקר והמשמעותי בתולדות ישראל, ומנהליו תמיד היו מודעים עד כאב לצורך המתמיד להסביר את הפרויקט הזה, לאומות העולם ולישראלים עצמם. "מיפויים" הם לא משהו שעבר חלק. תשאלו חברים שלכם שעשו שירות קרבי – קשה לשכוח ילדים בוכים. קשה גם להשיג צילומים יפים של חיילים רעולי פנים בתוך סלון פלסטיני. לעומת זאת, לך תמצא בכלל תמונה טובה של מאגר מידע ביומטרי.

"'מיפויים' הם לא משהו שעבר חלק. תשאלו חברים שלכם שעשו שירות קרבי – קשה לשכוח ילדים בוכים"

אבל מאחורי הפיתוחים הטכנולוגיים והקוסמטיים, הכיבוש לא השתנה מאוד. אין ספק שלמדנו לספר אותו יפה יותר. למדנו שכיבוש בא עם חיכוך בלתי נמנע, אז למדנו להזיז את החיכוך אל הפלסטינים, להפוך אותו לכמעט בלתי נראה עבור הציבור הישראלי, שלא ייצר תמונות שאחר כך ירדפו אותנו. בזה התמחינו. לפעמים עוד דולפים סרטונים של חיילים מעירים ילדים באמצע הלילה כדי לצלם אותם. אתם יודעים, הפלישות האלה לבתים שאף אחד לא מאמין לנו שמתקיימות.  אבל גם את ה"תגידו צ'יז" האחרון שהתפרסם כנראה נשכח בקלות. 

לא הפלסטינים. עבורם החיכוך שם כל הזמן, נוכח וחד. הם חיים את מעצרי הילדים ואת ההרוגים בהפגנות שאנחנו מעדיפים להפנות מהם מבט, חיים יום יום את הפגנת הנוכחות באמצע הכפר שלהם ואת המחסומים הרנדומליים. והפלסטינים אינם היחידים שרואים את הכיבוש כפי שהוא. הוושינגטון פוסט לא היה צריך להקדיש הרבה מילים כדי להסביר מה הבעיה במערכת המנטרת, המפקחת, המצלמת והמקטלגת שיצרנו בשטחים. לא צריך יותר ממבט כדי לדעת לזהות כלא. כיבוש נשאר כיבוש.  

הכותב היה לוחם בגדוד 50 של הנח"ל וכיום הוא רכז פדגוגי בשוברים שתיקה