תומר מיכלזון מצביע על הבעיה של מרצ, אבל מציע תרופה שתחמיר אותה. כשהוא אומר "מרצ היא היחידה שמדברת בגאון על זכויות אדם, על הכיבוש ועל ההתנחלויות. זה לא מעט… זהו הערך המוסף של מרצ כמפלגת שמאל, והיעלמותו של אותו קול בכנסת יהיה אובדן רציני", הוא צודק. יותר מזה: העבודה הפוליטית החשובה ביותר בישראל כיום היא העבודה נגד הכיבוש. 

את העבודה הזו עושים קודם כל ארגוני החברה האזרחית כמו "שוברים שתיקה", "בצלם", "שלום עכשיו", "יש דין" וארגונים חשובים אחרים. את העבודה הזו חייבים לעשות גם בכנסת. מיכלזון שואל במה תורמת הפעילות של המפלגה בעניין בכנסת, אבל לא ברור עד כמה הוא בדק את פעילותה האמיתית של המפלגה בנושאים האלה במשכן.

למפלגה שהמלחמה בכיבוש הוא אחד מהדגלים החשובים שלה, יש משמעות מבחינת האחריות שלה כלפי בוחריה מתנגדי הכיבוש. מצביעי מרצ יודעים שבכל דיון בוועדות, בין אם מדובר בוועדת חוץ וביטחון, בוועדת הכספים או בוועדה לקידום מעמד האישה – נציגי מרצ יגיע להביע את התנגדות הציבור לכיבוש. 

נציגי מרצ יגיעו כדי שיהיה מי שירים את ידו כשהכנסת מעבירה כספים להתנחלויות ותומכת בהקמת מאחזים; יגיעו כדי לשאול את השאלות הקשות על מצבן הקשה של הנשים תחת המצור בעזה; יגיעו כדי להילחם בדה-לגיטימציה שעושה ראש הממשלה ותומכיו בארגוני השלום. 

בעניין זה, מרצ הייתה היחידה שהסכימה לארח במשכן את אותם ארגונים כשהכנסת העבירה את חוק שוברים שתיקה, והראתה שגם בימים האלה משכן הכנסת יכול להכיל את כל מגוון הדעות בחברה הישראלית. החשיבות הדמוקרטית של כל הפעולות הפרלמנטריות האלה – עצומה.

מבחינת הקמפיין, צודק מיכלזון שמרצ עושה את זה מעט מדי ומאוחר מדי, ובכל זאת, לאחרונה נפלה ההבנה במרצ שהמאבק בכיבוש ולזכויות אדם הוא תפקידה הייחודי. בהתאם, גם התוצאות בסקרים יראו בעתיד שכשמרצ משמיעה את הקול הברור של בוחריה מתנגדי הכיבוש, הם תומכים בה בגאון (כבר הבוקר עלתה מרצ אצל אותו סוקר שמיכלזון מצטט מ-2.5 ל-3 אחוז).

מרצ מגנה, לפעמים לבדה, על זכויות האדם. היא הייתה הסיעה היחידה שהתנגדה לגירוש מבקשי המקלט, היא הצביעה (יחד עם המשותפת) נגד המעצרים המינהליים ונגד הטבות להתנחלויות. היא נאבקה נגד הסיפוח ונכון, תודה באמת, שגם בני גנץ התנגד.

גם בסוגית בית הדין בהאג מרצ נקטה בעמדה הנכונה. היא היחידה למעט המשותפת שמעזה להשמיע את קולם של האזרחים והאזרחיות המכירים בעוולות הקשים שמבצעת ישראל בשטחים הכבושים. גם המפלגה האחות, מפלגת העבודה, הצטרפה ללהקת היענים הטומנים ראשם בחול ומסרבים להביט במציאות נכוחה. בכך מרצ היא קול ייחודי שחייב להישמע בפרלמנט שלנו. אוי למדינה שמשתיקה את אזרחיה.

גם בסוגית בית הדין בהאג מרצ נקטה בעמדה הנכונה. היא היחידה למעט המשותפת שמעזה להשמיע את קולם של המכירים בעוולות שמבצעת ישראל בשטחים הכבושים

מרצ, לאורך שנים ובקשת רחבה של נושאים, נושאת דגלים שאט אט חודרים אל הציבוריות הישראלית, פשוט כי אין ברירה אחרת. כמו עם מעמד האישה, כך גם בנושא השותפות היהודית-ערבית, אותו מרצ מובילה ואין שנייה לה בתחום זה. 

משמעותה של כנסת בלי מרצ היא לא רק הבטחת מעמדו של נתניהו, אלא גם דרכו, אבל עצוב מכך: חברי המשותפת יישארו לבד במאבק נגד הכיבוש. כולם, חוץ מאחד (עופר כסיף), חברי כנסת ערבים שיבודדו על ידי הרוב אבל גרוע מזה – תבודד הדרך. המאבק בכיבוש יהיה מאבק מוקצה מחמת מיאוס של הערבים ויהודי אחד. אם כך יהיה הוא נועד לכישלון ונבואתו של נתניהו עלולה להתגשם. אזרחי ואזרחיות ישראל עלולים לעד לחיות על חרבם.