על העיוורון: ישראל בחרה באפרטהייד, והאלימות היא בלתי נמנעת

רוב היהודים-הישראלים מעדיפים רוב הזמן להעמיד פנים כאילו רצועת עזה על שני מיליון הפלסטינים החיים בה נעלמה מעל פני האדמה. האוכלוסייה האזרחית הנצורה; המים המזוהמים; מניעת היתרי היציאה אפילו לצורך טיפול רפואי חיוני – הדרכים האינסופיות בהן פלסטינים מושפלים מדי יום ביומו בידי ישראל – כל אלה בלתי נראים במידה רבה עבור מחציתה היהודית של האוכלוסייה החיה בין הים לירדן. בלתי נראים, עד אשר, אחת לכמה שנים, הסירנות והרקטות משמשות לנו כקריאת השכמה מחרידה.

בדומה לכך, ישראל הייתה מעדיפה שהמשפחות הפלסטיניות שהיא מתכננת לפנות בכפייה בשיח' ג'ראח – שכונה במזרח ירושלים הכבושה, בחלק היחיד של הגדה המערבית שישראל טרחה לספחו רשמית – יישארו גם הן בלתי נראות. משרד החוץ התייחס לתהליך זה של טיהור הדרגתי של השכונה מתושביה הפלסטינים, והחלפתם במשפחות יהודיות, המתנהל בתמיכת המדינה, כ"סכסוך נדל"ני בין גורמים פרטיים".

אלא ש"סכסוך" זה מבוסס על חקיקה גזענית (חוקים מ-1950 ו-1970 שהתקבלו בתקופת שלטון מפלגת העבודה) המאפשרת ליהודים, אך לא לפלסטינים, לטעון בעלות על רכוש שהיה ברשותם לפני 1948. החודש הצליחו פעילים פלסטינים לוודא כי לא ניתן יהיה עוד להתעלם מהפרת זכויות זו.

עובדה נוספת הנוטה להיות בלתי נראית: בתים פלסטינים נהרסים מכיוון שהם נבנים ללא היתרים – במסגרת שיטה שנועדה למנוע מהפלסטינים אפשרות לקבלם. או העובדה הזו: כוחות הביטחון הורגים פלסטינים מבלי להיענש על-כך – במסגרת שיטה שנועדה לדאוג לכך שאיש כמעט לעולם לא יידרש לתת דין וחשבון. או העובדה שארגוני מתנחלים עוברים, בחסות המדינה, אל לב ערים "מעורבות" בתוך ישראל גופא – אותן ערים עצמן שרוב תושביהן הפלסטינים הפכו לפליטים לפני 73 שנה ואינם מורשים לשוב אליהן – במסגרת אותה שיטה שנועדה להמשיך ולקדם את ייהוד הארץ.

אלה הן רק כמה פיסות מהמציאות השוררת בישראל/פלסטין. אפרטהייד הוא העיקרון המארגן המחבר בין כל צורות הקולוניזציה והטרנספר הללו: שלילת זכויות ודיכוי, שליטה ועליונות. פלסטינים יכולים להיות אזרחים סוג ב', "תושבי קבע", נתינים תחת כיבוש, או פליטים. הפרטים משתנים, אך הדפוס זהה: הרשויות מתייחסות לכל הפלסטינים החיים תחת שלטון ישראל כנחותים במעמדם ובזכויותיהם לעומת היהודים החיים באותו שטח.

אפרטהייד הוא העיקרון המארגן המחבר בין כל צורות הקולוניזציה והטרנספר הללו: שלילת זכויות ודיכוי, שליטה ועליונות

עם הקמתו ב-1989, הגביל בצלם את המנדט שלו לגדה המערבית (כולל מזרח ירושלים) ולרצועת עזה. אך ככל שהלכו והתבהרו כוונותיה ארוכות הטווח של ישראל – שמירה על השליטה בכל השטח מבלי להעניק למיליוני נתינים פלסטינים זכויות או אזרחות – איננו מאמינים עוד כי ניתן להפריד בין הפרת הזכויות באזורים אלה לבין המדיניות הכוללת: מדיניות של אפליה גזענית, המיושמת בכל השטח הנתון לשליטת ישראל. הצגנו זאת בנייר עמדה שפרסמנו בינואר תחת הכותרת "זהו אפרטהייד"; ואילו באפריל קבע ארגון Human Rights Watch במסגרת הכרעה משפטית מקיפה כי בעלי תפקידים רשמיים בישראל מבצעים את פשע האפרטהייד.

תדהמה מעוצמת האלימות

במשך עשרות שנים, ישראל הצליחה לשווק הפרדה בינה לבין פרויקט הכיבוש – שאותו מיתגה כנפרד וזמני. פלסטינים רבים ראו זה מכבר את הדבר לאשורו וכינו משטר זה של שליטה אתנית בשמו הראוי: אפרטהייד. אבחנה זו היא מדויקת לא רק משום שלא ניתן להפריד בין הכיבוש לבין ישראל (הרי מי, בדיוק, מנהל את המשטר הצבאי בשטחים הכבושים?) אלא משום שקווי מדיניות של שליטה ועליונות של קבוצה אחת (יהודים) על-פני קבוצה אחרת (פלסטינים) עומדים ביסוד עיצוב המציאות שבין הים לירדן.

בהקשר זה, התפרצויות אלימות – ובמיוחד כאלו כמו זו של החודש, המחרידות דיין כדי לפרוץ למעגל דיווחי החדשות – אינן שגיאת מערכת אלא אחת מתכונותיה. אלימות מדינה היא כלי קבוע המשמש את ישראל לנישול ולשליטה, להנדסה דמוגרפית של המרחב ול"הרתעה". היקפה הספציפי של האלימות הננקטת משתנה מעת לעת, אך האימה שהיא יוצרת נוכחת תמיד.

התפרצויות אלימות – ובמיוחד כאלו כמו זו של החודש, המחרידות דיין כדי לפרוץ למעגל דיווחי החדשות – אינן שגיאת מערכת אלא אחת מתכונותיה

וכך, שוב ושוב, כשאחת מפיסות המציאות הללו פורצת את סף התודעה, משתררת הפתעה, תדהמה מעוצמת האלימות, ונעשים מאמצים לשוב אל מה שמכונה באופן מטעה "הסטטוס קוו". אך גם כאשר שגרה זו שבה ומשתררת אין זה אומר כי האלימות הגיעה לקיצה. משמעות הדבר היא רק שהאלימות שישראל מפעילה נגד פלסטינים שבה והפכה בלתי נראית – שפעם נוספת, המתח הועלם עבור חלק מהאוכלוסייה, בעוד העוול עדיין נמצא בכל מקום עבור כל היתר.

השקר לפיו ישראל היא מדינה "יהודית ודמוקרטית" רווח ומקובל. למעשה, היא לא יהודית ולא דמוקרטית: ישראל היא מציאות דו-לאומית ובלתי דמוקרטית מעצם טבעה, המנוהלת באמצעות משטר אפרטהייד. פיצול האוכלוסייה הפלסטינית מטשטש אולי את האמת, אך כיצד תוכל כברת ארץ שבה מתקיים שוויון דמוגרפי – כ-7 מיליון יהודים וכ-7 מיליון פלסטינים – להיחשב "יהודית" בלבד? וכאשר רוב הפלסטינים הללו מוחזקים ללא זכויות, כיצד ניתן להחשיב מציאות זו כ"דמוקרטית"?

השקר לפיו ישראל היא מדינה "יהודית ודמוקרטית" רווח ומקובל. למעשה, היא לא יהודית ולא דמוקרטית: ישראל היא מציאות דו-לאומית ובלתי דמוקרטית מעצם טבעה

כבר עשרות שנים שמדיניות החוץ של ארה"ב מאפשרת משטר זה, מעניקה לו חותמת כשרות ומגוננת עליו מפני השלכות משמעותיות. זאת, לא רק באמצעות סיוע ישיר לישראל, אלא גם באמצעות הווטו החוזר והנשנה שמטילה ארה"ב במועצת הביטחון של האו"ם וההפצה התמידית של אשליית "תהליך השלום" – במקום להעניק עדיפות להגנה עכשווית על זכויות האדם המופרות מדי יום ביומו. הפטור מכל מחיר ממנו נהנית ישראל מגיע עם תגית גדולה של "תוצרת ארה"ב", שכן וושינגטון היא המקום בו פטור זה מיוצר.

תשומת הלב תנדוד הלאה, בסופו של דבר. בהעדר שינוי מבני, יתחדשו ביתר שאת המאמצים לשוב ולהפוך את העוול לבלתי נראה – עד לסבב הבא. ישראלים רבים היו רוצים כמובן לשוב למצב של עיוורון מכוון. אבל פיסות המציאות הולכות ומתלכדות, והתמונה נעשית קשה יותר לזיוף.

הכותב הוא מנכ"ל בצלם. המאמר פורסם במקור באנגלית בוושינגטון פוסט.