בשבועות האחרונים עלה לתודעה הציבורית והתקשורתית המאבק לשוויון זכויות של הקהילה הלהטבי"ת. או ליתר דיוק – של חלקים ספציפיים וגבריים בקהילה הלהטבי"ת, שדרשה בין היתר את הזכות להינשא, את הזכות להיות זכאים למשכנתא, את הזכות להביא ילד לעולם באמצעות אם פונדקאית. ובעקבותיהן התקיימה ביום שישי האחרון ישיבת חירום במרכז הגאה. ישיבת חירום של הקהילה הלהטבי"ת שהלכה למעשה כללה בעיקר גברים הומוסקסואלים. הם דיברו על הזכויות שלהם, על העניינים הבוערים מבחינתם. באותה עת חלקים נרחבים מהקהילה – לסביות, טרנסיות וטרנסים, בי – נותרות מחוץ לדיון.
מתוך תחושה עמוקה של הדרה וניכור לשיח שהתנהל באותה פגישת חירום, קם מטה המאבק הלהטב"י שמבקש להציב אלטרנטיבה לאותו שיח שמוחק זהויות אחרות, שמציב את טובתו שלו מעל אחרים, ושבדרך להשגת זכויותיו שלו, מחליט לכסות את עיניו. אם באופן מודע, ואם מתוך כך שאינו רואה את העוולות האחרות.
עד כמה זה מקרי שאותו שיח מדיר הוא ברובו גברי? על כך אפשר להתווכח. אני נוטה להאמין שזה לא מקרי, כי בסופו של דבר, גם בתוך הקהילה הלהטבי"ת יש קבוצות חזקות יותר וחזקות פחות. והחלוקה של החוזק והחוסן הכלכלי והחברתי בקהילה הגאה באה לידי ביטוי באופן דומה למדי לחלוקתה בחברה ההטרו-נורמטיבית. נשים, גם בקהילה הלהטבי"ת, מופלות יותר מחבריה הגברים. ולו מהסיבה הפשוטה שיחסי הכוח בין נשים וגברים יכולים – וכפי שרואות – נשמרים גם כאשר הגברים האמורים הם הומוסקסואלים.
בין הדרישות שנשמעו לאחרונה בתקשורת עומדת הדרישה לאפשר גם לזוגות הומוסקסואלים להביא ילד לעולם באמצעות השכרת רחמה של אם פונדקאית, כדי שהילד הנולד ישא את הגנים של אחד מבני הזוג. בעוד ההחלטה לשים בראש סדר העדיפויות את הדרישה לקבל משכנתא שלא נוגעת ללסביות, טרנסים וטרנסיות ובי – שלרוב נאנקות תחת הגזירות הכלכליות, ושעבורן משכנתא היא חלום רחוק ולא מטריד כמו הניסיון לעמוד בתשלומי שכר הדירה החודשי; לצד הדרישה להינשא, שיש ויכוחים עקרוניים עליה, ביחס לצורך של חלקים בקהילה הלהטבי"ת להידמות עד כמה שניתן להגמוניה הנורמטיבית בישראל; הדרישה להביא ילד לעולם באמצעות אם פונדקאית, נוגעת בנקודה בעייתית הרבה יותר, משום שפעולה זו – של השכרת רחמה של אשה לצורך הבאת ילד בעל מטען גנטי מסוים, תמורת תשלום – טומנת בחובה את הניצול העתיק יומין של גוף האשה.
ספק רב אם אל מול הדרישה הזאת תוכל להימצא פשרה. האם היא לא מהווה מחסום לשיח שהחל בשבוע האחרון ביו המטה למאבק להטב"י לנציגי הקהילה הלהטבי"ת. כי לטעמי מלבד הוויתור המוחלט של הומוסקסואלים על הזכות להיות אבות באמצעות אמהות פונדקאיות – אין עוד פיתרון.
ישנה תפישה, שהשיח הקפטילסטי הצליח להשריש בצורה מרשימה, שעל פיה דווקא אם נעשית העברה של כסף, ובעיקר של סכום לא מבוטל, אז ישנה הוכחה בדבר רצונה החופשי של מקבלת התשלום לעשות את שנדרשה ושעבורו קיבלה את הסכום המיוחל. אולי הביטוי הקיצוני ביותר של האמונה הזאת בא לידי ביטוי ביחס לחוקים שמעגנים את חוק הפונדקאות בארץ, שמחייב כי הדבר ייעשה תמורת תשלום. כלומר, באופן פרדוקסלי, דווקא האפשרות שתמצאי או תמצא חברה קרובה שמעוניינת לשאת ברחמה את תינוקך, רק מתוך סולידריות – אינה חוקית בישראל. הכסף הוא כביכול אותו חומר נייטרלי שבעת החלפתו מיד ליד, מכשיר את התהליך. הופך אותו לחוקי ונקי מאינטרסים. הכסף כאן הוא מחסום (דמיוני) מפני אפשרות של ניצול.
די להיכנס לפורומים שונים של אמהות פונדקאיות כדי לקרוא אותן ולראות עד כמה היו צריכות את הכסף, ועד כמה הכסף שמובטח לאם הפונדקאית בעת נתינת פרי רחמה להורים המאושרים, הוא זה שהוביל אותה לבחור בכך. גם כאשר כותבת הדבורה מאיה אם פונדקאית בבלוג שלה, שלא רק מניעים כלכליים הניעו אותה, כי מצבה לא מאוד קשה, היא מספרת – באותה נשימה – כיצד לאחר גירושיה מצבה הכלכלי השתנה מאוד, ואיך נאלצה לצמצם את הוצאותיה. וזו ככל הנראה לא תמונת הקיצון של אשה שמתוך דוחק כלכלי, שמתוך חיים בחברה שבה נשים מרוויחות פחות מגברים, שבה נשים הן הרוב העני בה, שבה גברים לא פעם לא משלמים דמי מזונות, ומותירים את האם ואת ילדיה לחסותן של קצבאות משפילות ובעיקר לא מספקות, החליטה להשכיר את רחמה.
תמונת הקיצון הבולטת נמצאת מעבר לים, במדינות כמו הודו ורומניה, שבהן הצורך להשתכר מוביל לא פעם נשים רבות אל עבר הבחירה בפונדקאות. אך ספק אם צריך ללכת עד לשם כדי לחוש בכוחניות של הבדלי המעמדות והפערים הכלכליים שמניעים את התעשייה הזאת, ושכל מי שלוקחת ולוקח בה חלק, מהנהן באישור ובהסכמה לתוצאותיה הבלתי נמנעות של מדיניות כלכלית ניאו-ליברלית, שהיא חופשית רק עבור החזקים בה.
לכאורה, היינו מצפות ומקוות שמתוך האפליה שחווים גם הומוסקסואלים, שהופכת אותם לקבוצה מוחלשת באוכלוסיה הישראלית, היו משכילים לראות כי הזכות לשוויון זכויות של הקהילה הלהטבי"ת בכלל, ושלהם בפרט, צריכה להיעצר במקום שבו הם דורשים לעשות שימוש מסחרי בגופה של אשה. במקום שבו הם משתמשים ביכולות הכלכליות שלהם כדי לדאוג לכך שילדם או ילדתם ישאו את הצופן הגנטי שלהם ולא יהיו חלילה מאומצים או מאומצות.
כל עוד זה לא קורה, הומוסקסואלים שחושבים שהדרך שלהם לשוויון זכויות עוברת בזכות ההשכרה של רחמה של אשה, ולא בדרישה לתת להם העדפה מתקנת בתהליכי אימוץ – מציבים את עצמם בתוך שיח גברי הגמוני פטריאכלי והטרו-נורמטיבי. בכך הם מוחקים את מעמדם כקבוצה מוחלשת שיש לדון ולדבר ולדאוג לזכויותיה באותו האופן שבו יש לפעול לטובת קבוצות מוחלשות באוכלוסייה באשר הן. עד כמה הם שונים ברגע זה שבו הם דורשים בהחלטיות ומתוך תחושה שאפשר לסכמה ב"מגיע לי" מגברים שדורשים שוויון זכויות דרך ביטול חזקת הגיל הרך, או מגברים שדורשים להכיר במיתוס גניבת הזרע?
עד כמה הם שונים מאותו טובקיסט שכתב בתגובה לטור שהתייחס למיתוס גניבת הזרע, את המלים הבאות, שמותירות אותי לפחות חסרת מלים אל מול ראיית העולם הזו: "לנשים יש את הפריבילגיה לעשות הפלה או למסור את הילד לאימוץ. בחו"ל הן גם יכולות למסור אותו באופן אנונימי במוסדות שונים ואפילו סתם לשים אותו בתיבה מיוחדת הנמצאת בקיר של בית חולים. כל האפשרויות האלו נוצרו כי היו המון מקרים שנשים נטשו או רצחו את תינוקותיהן. לגברים אין אופציה לוותר על החובות האבהיים שלהם ואפילו אסור לבעל לבדוק אם הילד הוא שלו. החברה שלנו מקפחת גברים כי הם פראיירים ואין להם לשון חלקלקה כמוך".
לראייתי, במקום הזה, נמחקים בין גברים הומוסקסואלים לבין גברים הטרוסקסואלים כל ההבדלים המבורכים שבהם התברכו.
