נתחיל מאי-הידיעה של השבוע: ההצפות המסיביות בעזה. הסופה הגדולה שהיכתה בישראל, לא פסחה על פיסת הקרקע הצפופה והשקופה באזור. רצועת עזה זכתה שכמעט והתקיימה בה קללתו של יצחק רבין, "הלוואי שעזה תטבע בים". היא אמנם לא טבעה, אבל תושביה ידועי הסבל סבלו עוד יותר. התקשורת והציבור הישראלי, שמתעלמים מעזה בימים כתיקונם, התעלמו ממנה גם השבוע. האמת? היתה התבטאות בולטת אחת. שר הבטחון בוגי "משה" יעלון, חזר על המנטרה שלו על כך שהחמאס מייצא רקטות ולא תותים. האמת העגומה היא שהעזתים מגדלים תותים, והיו שמחים גם לייצא אותם, רק שיש מישהו שמונע את היצוא. קוראים לו בוגי "משה" יעלון. אף עיתונאי לא עימת אותו עם העובדות: הן משום שאילו עשה זאת היה עף כמו קאסם מתא הכתבים הצבאיים, הן משום שככתב צבאי, סביר להניח שהוא לא מכיר את העובדה הזו.
הסיפור של השבוע, עם זאת, הוא צעדת הפליטים, שסוקרה כאן בהרחבה. קבוצה של אנשים שממשלת ישראל החליטה, ללא כל משפט, להשליך למה שהוא לכל דבר ועניין מחנה ריכוז, קמה, הרגישה שהיא עם והתחילה ללכת. הסוף היה צפוי: אלימות, קלגסי יחידת עוז, החזרה למכלאות.
יש שלוש נקודות כאן, כולן חושפות את ערוות ממשלת ישראל בדרכים שונות. נתחיל מדבריו של ראש הממשלה, שדיבר גבוהה-גבוהה על חשיבות הציות לחוק. החוק שלך, אדוני, כולא אנשים לשנה ללא כל הוכחה שהם ביצעו עבירה כלשהי. החוק שלך מנסה לעקוף את העובדה שחוק זהה כמעט נפסל לפני זמן קצר על ידי הערכאה הגבוהה במדינה. ובעוד אתה מדבר נמלצות על החוק, עושי דברך זחלו לבג"צ ואמרו – בדיון המי יודע כמה בנושא עמונה – שכל המבנים בעמונה הם בלתי חוקיים, שכולם דינם פינוי, אבל מה? לא מתאים לממשלה לאכוף את החוק כרגע. מתישהו, אוטוטו, תוך 40-30-20 שנה, היא תפנה אותם. אבל לא עכשיו. כלומר, חוק זה נחמד, כל זמן שהוא מתאים לנתניהו. אם הוא לא מתאים, לא יאכפו אותו.
הנקודה השנייה היא השקר הנוצץ של הממשלה (כאן אני מודה לידידי מרטין קיאל) שנחשף כאן: אם מתקן "חולות" אינו כלא, אז על שום מה עוצרים את הפליטים שיצאו ממנו? אם הוא בכל זאת כלא, למה שיקרה הממשלה בנושא לבתי המשפט?
והנקודה השלישית מגיעה מאחד האנשים המסוכנים ביותר בממשלה, גדעון סער. האיש שהוציא את מגילת זכויות האדם מתוכנית הלימודים, ושערך בירורים לבתי ספר ששלחו את ילדיהם למצעד זכויות האדם; האיש שמשמש כסוס הטרויאני של "אם תרצו" בממשלה, שהשתלח בארגוני זכויות האדם והאשים אותם ב"הסתה". אז כשהאויב החיצוני מפסיק לאיים, אין מנוס אלא לתקוף את האויב הפנימי.
בכך סער, שעוטה צמר של תקליטן ליברל שמסתיר את אחד הזאבים היותרמסוכנים בלהקה, תמיד הצטיין. מדי פעם קופץ לו הזאב.
בעוד כל זה קורה, שחרר בית המשפט המחוזי את אלדד ציון, מפגין שנעצר בהפגנה הגדולה נגד תוכנית פראוור בסוף חודש נובמבר. ציון ישב במעצר 17 ימים, בשל טענות מפוקפקות של המשטרה על כך שתקף שוטר. הפרקליטות, ששום דבר-אוון לא זר לה, נעמדה על הטלפיים האחוריות כדי למנוע את שחרורו: היא דרשה את מעצרו עד תום ההליכים, וכשהוחלט על שחרורו בתנאים מגבילים מאוד, ערערה והפסידה. השופט שדן במקרה של ציון קבע, בעת דיון בעניינו של עציר אחר ימים ספורים קודם לכן, ש"אין הרבה משמעות לשאלה מה חלקו המדויק-הספציפי" של מפגין. אם זה לא גורם לכם להצטמרר, קראו את המשפט הזה שוב. העציר ההוא, למותר לציין, לא היה יהודי.
המדינה התפלגה השבוע בשאלה האם לרכוש גרוטאה מעופפת עבור ראש הממשלה. הח"מ נטה תחילה לתמוך: המטוס, הרי, לא ישרת רק את הזוג הקיסרי הנוכחי. יש להאמין שיהיו לישראל גם ראשי ממשלה אחרים. ההוצאה תחזיר את עצמה תוך זמן קצר יחסית. ואז הגיעה הידיעה על כך שנתניהו הצליח לקמבן לו, לאשתו ולילדיהם הטבה מרעישה: כל אחד מהם זכאי, מדי יום ביומו, לארוחת בוקר בשווי 213 שקלים. המשמעות היא שהמדינה מוציאה על כל אחד מבני משפחת נתניהו בכל חודש שווה ערך של השכר החציוני – לארוחת בוקר.
ואתם יודעים מה, אם זה המצב, אם נתניהו הצליח לכופף את הפקידות עד שאישרה את החזירות הזאת, אז לא – אל תקנו מטוס. אי אפשר לסמוך עליו. יהיה ראש ממשלה אחר? שהוא יקנה את המטוס. החזיר הזה מתבקש לטוס בכוחות עצמו.
יוסי גורביץ הוא בלוגר, עיתונאי וצלם לעת מצוא, בעל הבלוג "החברים של ג'ורג'"
